אישה על הספקטרום
עדות של אוטיסטית בתפקוד גבוה (אספרגר) שגדלה בתקופה שבה האוטיזם הזה לא היה מוכר, ושההישרדות הייתה לא פעם עניין של מזל.
בשנות ה־50 ואילך, אף אחד לא ידע מהו אספרגר.
סביב ילדה קטנה, מכווצת על הרצפה, מסתובב סביבון. הוא מקיף אותה, והיא מגינה על עצמה מן הפתקים המושלכים לעברה: “את פראית”, “את טיפשה”, “את משוגעת”, “זה באשמתך”.
הילדה גדלה. היא ממלאת את כיסיה באבנים קטנות. למה? גם היא לא יודעת — יש להן ריח שמרגיע אותה. הסביבון ממשיך להסתובב סביבה. בסיבוב גדול יותר, היא עוזבת את צרפת ומגיעה לישראל, והשמש מקבלת את פניה עם זרועות של אור.
אני כבר אישה בוגרת. אני משחקת עם כתמי צבע. פלטת הצבעים שלי היא מחבט פינג־פונג, והדמויות המכוערות בציוריי מחזירות לי את הכתמים בזו אחר זו. חלק מהכתמים נדבקים לקנבס, אחרים מתנגשים. אני מסתתרת מאחורי הגדולים ביותר.
כתמי הצבע רודפים אחריי. אחד מהם, לבן כולו, מפיל אותי. אור לבן מסנוור. אני בבית חולים, כלואה בתוך מעגל שמסתובב בלי הפסקה. הכול רעש. הכול ספירלה.
אישה אחת משגיחה עליי. היא מנסה להבין את הריקוד הכאוטי, לביית אותו. היא מקשיבה לי, מושיטה לי יד. בזכותה, הקצב נרגע, מעט־מעט. בסוף היא רוקדת איתי — ואני שבה לעמוד.
הריקוד נגמר. אני נופלת על הרצפה, מותשת ובודדה. האנשים סביבי מיטשטשים. נעלמים. נשאר רק הריק. אני שוכבת על ריק.
צלילים פוצעים אותי. אני מתהפכת אל הבטן וסותמת את אוזניי. הסביבון חוזר, מחופש לשופט. הוא מסיר את ידיי מאוזניי ולוחש: “את אוטיסטית”.
אני מזדקפת, מופתעת: “מה זה אוטיסטית?” הוא מושך בכתפיו ומתרחק: “תבדקי באינטרנט”.
כמו בפקודה של רוח בלתי נראית, חתיכות פאזל מסתחררות סביבי ונדבקות לעורי, מכסות כל מילימטר. אני נחנקת מעט. אבל לאט־לאט, החתיכות משתבצות. עור חדש מופיע. אני מתרוממת על קצות האצבעות.
“אתם יודעים מה? אני אוטיסטית!”
אבל קולות צוחקים ממני: “האחיין שלי אספרגר — את בכלל לא כמוהו.” “הבת של השכנה אספרגר — את לא דומה לה בכלל!”
עין אחת, מהבהבת, מביטה בי בלי חמלה: “זו אשמתך. את חייבת להשתנות…”
הדמויות המכוערות מציוריי חוזרות מן השמיים. הן רוקדות סביבי, רועשות וחודרניות, כמו צללים מעוותים:
– את חייבת להשתנות.
– את משונה.
– את ביזארית.
– למה את כל־כך מוזרה?
הקולות מתערבבים, גדלים, מסתחררים. סערה לוחצת. אני צורחת. אינני יכולה להילחם יותר.
העולם מתנפץ כקליידוסקופ. כל פרט נהיה חי, רוטט. החפצים מתעוררים לחיים — אבל הפעם הם מגלמים חלקים מהאוטיזם שלי:
שעון שבור המסתובב לאחור — השיבוש שלי עם הזמן.
ערימת ספרים קורסה ולוחשת — התביעות הבלתי מובנות מבחוץ.
עיניים מרחפות באוויר — נקודת המבט היחידה שלי.
הכאוס שוכך. אני מביטה מהחלון — השמיים שוב כחולים. בשקט הזה, השברים חוזרים למקומם. האוטיזם שלי פורח, בלי גבולות ובלי שיפוט.
שמש צוחקת. זה עושה לי טוב. “למדי לחיות עם אי־היכולת להבין את אלה שאינם מבינים אותך.” אני צוחקת חזרה.
כי דרך האוטיזם, אני רואה עולם שאיש אחר אינו רואה.
המסך נסגר על צחוקנו. וקול חזק פונה אל העולם:
“ואם תנסו להבין מישהו שאינו אתם?
לפעמים שינוי מבט — הוא האתגר הגדול מכולם.”
