AUTISTOPIE- חלום על מחר אחר

2040 לידתה של ג'ולי

אנחנו בשנת 2040. במשך חמש־עשרה שנה, המדע והחברה הדביקו פער בן מאה שנה: הפער בהבנת האוטיזם.
בחדר בית חולים שקט, מואר באור רך, שוכבת אם צעירה ומתאוששת מהלידה. לצידה עומד בעלה ואוחז בידה. קרוב משפחה — אולי סבתא — מתבונן בדממה בייצור הזעיר העטוף בשמיכה, הנושם על עור אמו.

הדלת נפתחת.
הרופא נכנס בחיוך רחב.
— מזל טוב! לבתכם ג'ולי יש ככל הנראה את הסמנים הראשונים של אוטיזם!
רגע אחד קפוא. ואז פרץ של שמחה.
— מזל טוב! מזל טוב!
מתחבקים, צוחקים, מצלמים.

ג'ולי בת שלושה קילוגרם בלבד מתחילה את חייה תחת סימן של רכות. כי בשנת 2040, הודעה על סבירות לאוטיזם כבר איננה סיבה לדאגה: זו אינפורמציה חשובה.
מעין "הוראות הפעלה" לעולם שנפתחות לפניה. הזדמנות להתחיל חיים בהצלחה, בלי אלימות, בלי אי־הבנות, בלי האשמות.

שנתיים אחר כך

הבדיקות הראשונות מאשרות את מה שחשדו בו:
כן, ג'ולי אוטיסטית.
כן, היא כנראה תהיה בת־תפקוד גבוה.
ההורים שמחים, ובעיקר — רגועים. היא תלך לבית הספר לאוטיסטים, הם מחליטים. בית ספר זה קיים מאז 2031. הכניסה אליו היא על־פי תיק אישי, כמו שהיה פעם בבתי ספר בינלאומיים מובילים — אך כאן, הבחירה אינה אליטיסטית: היא מכבדת.
כל ילד מקבל מסגרת שהיא רכה כמו ערסל, מדויקת כמו שעון שווייצרי.
כל אחד הוא מה שהוא, ולא מה שהוא "אמור" להיות.
מייעצים — לא מכריחים.
מלווים — לא משאירים לבד.
מתבוננים, מקשיבים, ומתאימים.
מבינים קצבים, חושים, רגישויות, חוזקות.
הצוותים מקצועיים, ההורים נתמכים, והילדים… נשמעים.

גם החברה השתנתה

בעבר ידעו שעיוור אינו רואה, שחירש אינו שומע. היום, בשנת 2040, יודעים שאוטיסט:
⇐  תופס את העולם בדיוק מרשים,
⇐  מרגיש בעוצמה — לפעמים יותר מדי, אבל תמיד באמת,
⇐  חושב לעומק, ברשתות, בתמונות או במושגים,
⇐  בעל יושרה שאינה מתכופפת לפי מוסכמות,
⇐  מבחין במה שאחרים אינם רואים,
⇐  ממציא, מחבר, מתקן, מבין בצורה אחרת,
⇐  מתקדם בלי זיוף, בלי משחקים חברתיים.

דווקא משום שהכירו בחוזקות הללו — הדעות הקדומות קרסו. כיום גם יודעים ש:
⇐  אם הוא אינו משקר — זו אמת פנימית, לא התרסה,
⇐  אם אינו משחק קודים חברתיים — זו אותנטיות, לא סירוב,
⇐  אם הוא מתעייף מהר — זה מפני שהכול סביבו בוער חזק יותר,
⇐  אם הוא נראה "לא מחובר" — יש לו זמן אחר, פנימי,
⇐  ואם הוא נראה "מיוחד" — זה מפני שהוא מרגיש הכול קרוב מדי, מהר מדי, חזק מדי.

הרעיונות השגויים נמסו כמו כפור בשמש. אוטיסטים אינם צריכים עוד להסתתר, להשתנות, להתנצל. הם מוכרים, מכובדים, מתקבלים.

וההורים… ההורים אינם חיים עוד בפחד מהאבחון. הם חיים בגאווה על הייחודיות.

וג'ולי גדלה

היא חלק מהדור הראשון של ילדים אוטיסטי, דור שחברה חדשה כבר אינה שופטת את השוני שלהם, אלא מקבלת אותו.