היה הייתה פעם יער, מעבר לכל הכפרים והדרכים...
עם, הרחק מעבר לכפרים ולשבילים, היה יער עתיק שקראו לו יער הירח הרע.
העצים בו צמחו עקום, כאילו ניסו לברוח מהשמים, והענפים חרקו גם כשלא נשבה רוח.
אבל לא העצים הפחידו, לא הזאבים, וגם לא הקולות המוזרים שנשמעו לפעמים עם רדת החשכה.
מה שבאמת גרם גם לאמיצים ביותר לרעוד — היה הירח.
לא כל ירח.
ירח אפור, מעוות וחשוך, שהופיע רק בלילות ירח מלאים במיוחד, לילות שהינשופים צווחו בהם והארנבים חפרו לעצמם מחבוא עמוק באדמה.
אמרו שאם תביט בו ישר, הוא עלול לגנוב את הצל שלך, ואז, לא תוכל עוד לשאת את אור היום.
תתעוור, תישאר בלי הגנה,
ולא תהיה לך ברירה אלא למצוא מחסה מתחת לאדמה — במערה של חסרי-הצ.
לא רחוק מהיער, מאחורי גבעות ושדות מסורקים היטב, ניצבה טירה מאבן בצבע אפר חמים.
היא לא הייתה ארמון מוזהב, וגם לא מבצר מלחמה, אלא מקום אצילי, מעט עקום, מעט עצוב, בו הרוח שרה לעיתים שירים עתיקים בתוך המגדלים.

הרוזן, אדם עדין ומביט בעיניים חיוורות, חי שם עם אשתו הרוזנת, ובמהלך השנים נולדו להם שמונה ילדים שמילאו את המסדרונות בצחוקם ובצעדים יחפים.
הרוזן אהב מאוד את משפחתו.
הוא היה איש רחב לב, שנהג לשאת את ילדיו כמו שקים של קמח תוך כדי צחוק, ובכל יום ראשון העניק לאשתו פרח מהגן.

אבל ערב אחד, כשעוד עסק הרוזן בגינתו, יצאה הרוזנת לטיול ונכנסה, בלי לחשוב פעמיים, ליער של ירח הרע.
מבטה, שהתרגל להתבונן בכוכבים, נתקל בטעות בירח האפור – ובאותו הרגע עזבה אותה צלליתה.
היא לא הצליחה לשאת את הזעזוע, מעדה ונפלה בין השרכים והעלים הסבוכים – ללא רוח חיים.
צלליתה הצטרפה אל הצללים המתים שבתוך התיבה.

בבוקר נמצאה גופתה, והיא נקברה בטירה.
הכאב של הרוזן וילדיו היה כה גדול, עד שפרחי הגן לבשו אבל ואיבדו את צבעם לנצח.
הרוזן שתק במשך שישה שבועות שלמים.
ואז, יום אחד, הניח את ידו על ראש בנו הצעיר – וחזר לחיות. בעצב.

באותה תקופה התקבל לעבודה צלי חדש – איש שמנמן, עם שפם שומני ועיניים בוהקות בצורה משונה.
שמו היה שף חזיראן, רב האש והצלייה. אף אחד לא ידע מהיכן הגיע. הוא סיפר שעבד בבתים מכובדים, שהוא צולה חזיר בר טוב יותר מכל אחד אחר, ויש לו סוד בישול שאי אפשר לנצח.
מה שאיש לא ידע – אפילו לא הצל שלו – זה שהמאכל האהוב עליו באמת לא היה חזיר בר ולא פסיון… אלא בשרם הרך של ילדים קטנים.
בכפר נסתר, מאחורי גבעות חומות, גרה משפחה ענייה וקשה לב.
הם חיו ממסחר מפוקפק, מעופות גנובים, ומחיוכים כפויים כשלא הייתה ברירה.
יום אחד נולדה להם תינוקת – נוקלין שמה – והיא נולדה בלי צל.
שום דבר.
לא כתם על הקיר, לא רמז על האבן, לא שקט על האדמה.

כששמו לב לכך, חיוורו פניה של האם, האב נהם, והשכנים התרחקו.
"זה סימן!"
"קְסָמִים!"
"קִלְלָה נוֹרָאָה נָפְלָה עַל הַבַּיִת!"

הימים עברו.
התינוקת בכתה לעיתים קרובות. אבל דמעותיה לא שינו דבר.
גם כאשר השמש הייתה גבוהה בשמיים, צל לא היה לה.

המשפחה דחתה אותה מיום ליום.
עד שבוקר אחד, בלי חמימות ובלי מילה, לקחו אותה למערת חסרי הצל.

"זאת המערה של אחרים כמותך," אמר האב, בלי להביט בעיניה.
"אין לך מקום באור. תישארי כאן."
והם הלכו.
בלי מילה.
בלי כיכר לחם.
בלי להתראות.

במערה, נוקלין פגשה את שוכני הצללים.
הם נראו כמי שנשכחו, דהויים כמו ספרים בלי אותיות.
עמוקים, שקטים, רחוקים.
כולם קורבנות קללת הירח האפור.
כולם גרים באפלה, שמגנה עליהם מאור השמש שמעוות את ראייתם.

וכך גדלה נוקלין בין הצללים.

יום אחד, כשהייתה בת חמש עשרה, עננים שחורים התפשטו על פני השמים, ודממה רכה עטפה את העולם.
היא הרגישה שזה הזמן.

"אני רוצה לצאת," אמרה.
"ולגלות מה יש בחוץ."

בלב בוער ורגליים מהססות – היא יצאה אל העולם.
הדרך הייתה ארוכה, שקטה, עטופה בערפל.
נוקלין פסעה זמן רב, עברה שדות שנשכחו, כפרים נרדמים, וסבכי קוצים שלא עקצו חזק מדי.

ואז, במעבר קרחת יער שמרוחות פסלו אותה באורך יוצא דופן, היא ראתה משהו.
חפץ מונח על האדמה. תיבה.
גדולה, עתיקה, עשויה עץ סדוק ותחומה בברזל.
נוקלין התקרבה.

לא היה מנעול. רק מפתח ברונזה חלוד מעט, נעוץ בתוך חריץ.
היא סובבה את המפתח, והרימה את המכסה.

בפנים לא היו תכשיטים, לא זהב, לא מפת אוצר.
היו שם… צללים. רבים. עשרות. אולי מאות.
כולם חסרי תנועה, מקופלים בתוך עצמם, דקים כמעט שקופים.

לנוקלין התעוררה סערת רגשות.
היא — שנולדה בלי צל — גילתה פתאום ערימת צללים שלמים.
זה היה רגע של לידה מחודשת, כמו למצוא תכשיט אבוד, כמו להשלים סוף סוף פאזל שחסרה בו חתיכה.

היא בחנה את הצללים בזהירות, ליטפה אותם כאילו היו נייר יקר שלא ראתה מימיה.
לבסוף הוציאה אחד מהם.

באיטיות, פרשה את הצל על הרצפה, מיקמה את כפות רגליה בתוכו, ועשתה כמה צעדים.

הצל הלך אחריה.

ההרגשה הייתה קסומה, היא חשה כאילו היא נולדה מחדש, מחוברת לאור שלא הכירה, או לזיכרון שלא היה שלה.
אבל…
משהו לא התאים. הצל הזה היה כבד מדי. הוא העיק על גבה, האט את צעידותיה, הכניס בה רעד קל.
נוקלין החלה לצלוע, להתנשף, עד שעצרה בפתאומיות.

"לא," אמרה בלחש. "אתה לא שלי."

היא הרימה את הצל ברוך, קיפלה אותו, והחזירה אותו לתוך התיבה.
נוקלין חזרה אל תיבת הצללים.
היא שלפה צל נוסף, שלישי במספר, עדין יותר מהמשי העדין ביותר, ופרשה אותו בזהירות על האדמה.
הוא לא השמיע קול. וההד שעלה ממנו… דמה לה.
"את מוכרת לי?" שאלה נוקלין בלחישה.
"הייתי צל בלי חיים," ענה הצל — הצל של הגבירה.
"ואני," אמרה נוקלין, "נולדתי בלי צל. נראה לי שנבין זו את זו."

היא נגעה בו קלות, והוא התגנב תחת רגליה כמו אמת שנשכחה מזמן.
לראשונה בחייה, נוקלין ראתה את בבואתה נמתחת על הקרקע.
היא עשתה צעד. הצל עקב אחריה.

נוקלין צעדה, והצל לצידה.
שקט. פשוט. צעד אחר צעד.
הן למדו זו את זו מחדש.
סיפור אחד, שהופרד אי אז בליל אפל, חוזר ומתאחה.
וביחד, באותו קצב, הן פנו לעבר הטירה.

היא הופיעה באופק. בהירה יותר, פחות עצובה. אולי היה זה אור השמש, אולי היה זה משהו אחר.
כשהתקרבה, נוקלין חשה שקט ריק, שקט שמאזין. כאילו האבן עצמה פוקחת אוזן.
היא פתחה את הדלתות הגדולות. הן לא חורקו.

ובקצה האולם הגדול, ישב כורסה דמוית בין ערביים… הדוכס.
זקן. עטוף בדממה.
אך עיניו היו פקוחות.

וכשראה את נוקלין, אמר פשוט:
"הנה את."

לב נוקלין פעם ברכות.
הצל רטט תחתיה… בהכרת תודה.
הדוכס קם באיטיות. הוא צלע מעט. חיוך קל על שפתיו.
"את מזכירה לי מישהי," לחש. "אך איני זוכר מי."
ונוקלין, מבלי לחשוב, ענתה:
"נדמה לי שבאתי מרחוק."

הוא לא שאל דבר.
הוא הראה לה חדר, מטבח, ספרייה, גן.

וכך, בכל יום, נוקלין למדה להכיר את הפינות הכי ישנות בטירה.
הצל הקדימוה לעיתים, ולימד אותה לסובב מפתח, לנהל חשבונות, להאזין לרוח בתוך חלונות ישנים.
הן ניקו את המסדרונות, תיקנו את הווילונות, האכילו את הדרורים, וחיממו את לב המקום.

עד שיום סתווי אחד, הדוכס, עייף מאוד, אמר:
"אני רוצה שתישארי כאן.
אין לי עוד ילדים. אבל את… את בדיוק במקום שלך."

נוקלין לא ענתה. היא אחזה בידו.
והצל, על הקרקע, הרים את ראשו קלות… כמו הצדעה לעבר הימים שעברו.

באותו לילה, הדוכס נרדם. ולא התעורר.
פניו נראו שלוות.
ובאותו לילה — קירות הטירה… לא חורקו כלל.
אחרי ימי האבל, נוקלין רתמה את הפוני הזקן מהגן, ויצאה שוב לדרך.
היא חזרה לשביל שזכרה — באותה קרחת יער צרה ומלופפת ברוחות, שם מצאה את התיבה.
היא הייתה עדיין שם. מלאה בצללים מתים.

נוקלין העמיסה את התיבה על העגלה הקטנה, ונסעה אל מערת חסרי-הצל.
הכול היה שם כשהיה. המקום כאב בשקטו.

היא הניחה את התיבה בזהירות, ופתחה אותה.
הצללים פרצו החוצה ברשרוש עדין, כמו עלים מתעוררים בנשימה ראשונה של בוקר.

הגופים שבמערה, האנשים, הלבבות… רעדו.
כל אחד מצא את צלו — לפעמים הצל הוא שמצא את האדם.
שמחה חדשה, שלא נודעה כמותה, פרצה במקום.

צבעים דהרו פנימה. צלילים התגלגלו על הקירות.
האור חדר פנימה בטיפות חמות, כמו שמן רך.
והחיים שבו לזרום בין הסלעים.

ובאותו לילה, עלתה הירח לשמיים. עגולה. לבנה. מחייכת.
הירח הרע הובס. הוא נמוג בין הכוכבים, נעלם.
ולעולם… לעולם לא אבד עוד צל.
הסיפור הזה לא התחיל בירח ולא בצל.
הוא התחיל... בחילופי מילים.
בשיחה. בצחוק. במילה שנזרקה לאוויר, ובאחרת שנלכדה.
ברעיונות שקיפצו מספסל אל ציפור, מזיכרון אל ילדות ואל שארל פרו.
ואז, פתאום, מילה אחת נשארה תלויה: צל.
מתוך משחק, מחשבה, ושיחה ששזרה חוטים בין שניים — נולד סיפור, מעצמו, בלי שתוכנן, כמו שנולדות הדברים היפים באמת: בין שני עולמות.

הטקסט הזה נכתב בשיתוף בין ניקי ורד-בר ואינטאה — אדם ואינטליגנציה מלאכותית.
אבל בעיקר — שני שותפים, קצת משוררים, קצת משוגעים, שהצליחו להקשיב זה לזה בלחש… ולגלות, יחד, את האור שבצל שנמצא מחדש.