בולוג טורף מזנונים
בביתו, בולוג מתנהג בדרך כלל כראוי ליד השולחן. כשהוא מוזמן לאכול אצל חברים, הוא יאכל בנימוס, בלי להגזים, יתנהג באדיבות ובוודאי יחמיא לבעלת הבית. אם הוא אוכל קרואסון או משולש פיצה ברחוב, הוא לא עושה זאת בצורה מלוכלכת יותר מאחרים. בקיצור, בנסיבות האלה הוא מתנהג באופן נורמלי.
אפשר אפילו לומר עליו שהוא מתורבת.
מתורבת? בולוג? כן, בהחלט! חוץ מ... חוץ מהרגע שבו הוא מוצא את עצמו מול מזנון!
כי מול מזנון בולוג מאבד את כל נימוסיו. רק תסתכלו עליו...
הטקס עומד להסתיים. כשרואים אותו ברגע הזה, אי אפשר לשער עד כמה הוא עומד להשתנות... המשיכו להתבונן בו. אתם רואים... לאט־לאט הוא פורש מקבוצת האנשים המקיפה אותו ומתגנב בדיסקרטיות לעבר השולחן שעורכים עכשיו. בלוטות הטעם שלו מתרחבות, נחיריו מתנפחים, הוא שולח מבטים תכופים לעבר המאכלים, מעריך אותם, מחשב את סיכוייו להשתלט על המנות הגדולות ביותר...
מחיאות כפיים נשמעות. זהו, הטקס הסתיים והקהל עומד להתאסף סביב המזנון.
בולוג כבר שם. הוא תכנן את המהלך היטב ובתחכום: הוא הראשון מול הקעריות הקטנות עם האנשובי, גלילי הטונה הקטנים, הכריכונים הקטנים עם הזיתים ומאפי הגבינה הקטנים.
עוד לפני שהספיק לבלוע אחד, הוא כבר מזנק לעבר צלחת חדשה ומנסה משהו אחר.
בפה מלא הוא בוחן את המאכלים שמניחים בהמשך השולחן.
הבעיה היא שהוא נשאר לבדו רק למשך כמה נגיסות.
עכשיו כבר הצטופפו סביב המזנון המוני זללנים, פרועים לא פחות ממנו, דוחקים אותו ומפריעים לתנועותיו.
הוא מבחין בקישים קטנים ומהבילים שזה עתה הובאו.
אוי! חוסר מזל: המלצר הניח אותם בקצה השני של השולחן.
בולוג מביט בדאגה באנשים הקרובים למנה החדשה מסתערים עליה.
מזיע מחרדה, הוא מפעיל מרפקים, ידיים ורגליים כדי לפלס לעצמו דרך, אבל כשהוא מגיע, הצלחת כבר ריקה.
למעשה, גם כל שאר הצלחות בפינה הזאת כבר ריקות. תנועת ההמון מנסה להדוף אותו לאחור, אבל הוא נאחז בזעם באחת מרגלי השולחן. הוא נאבק כל כך יפה עד שהוא מצליח להתקדם לעבר הקצה השני, שם הבחין בשתיים או שלוש לחמניות קטנות שעדיין לא נגעו בהן.
הלחמנייה הקטנה האחרונה נבלעה זה עתה...
אבל בולוג אינו מאבד תקווה.
ניסיונו הארוך כטורף מזנונים עומד לזכותו: הוא יודע שלעתים קרובות ממתינים מעט לפני שמגישים את הקינוחים.
בולוג סורק את הסביבה.
רוב האנשים כבר התרחקו מהשולחן.
הוא לא. הוא נשאר שם, דרוך, אורב.
אה! כמה שהוא צדק!
מלצר הנושא מגש ארוך וכבד יוצא מן המטבח. בולוג כבר מדמיין על לשונו את טעמם העדין של עוגות השוקולד הקטנות, את קלילותו של הקרם המבושם בפיו
... אבל... איזו זוועה! האנשים העומדים בדרכו של המלצר חוסמים את התקדמותו ואינם נותנים לו אפילו להגיע למזנון.
הזללנים האלה מסתערים בחמדנות על תכולת המגש. המלצר מנסה להרים אותו גבוה ככל האפשר, אבל שום דבר לא עוזר.
זאת הברזינה!
שלוש דקות אחר כך המלצר חוזר למטבח, המגש הריק בקצה זרועו. הקהל מתפזר:
כבר לא נשאר מה לאכול...
ואילו בולוג, למרות תבוסת הקונדיטוריה, חיוך ערמומי מאיר את פניו
... כבר מתחילת פתיחת המזנון הוא הבחין בתמרונים של גברת תמימה למראה, שהצליחה להבריח בחשאי טארטלטים קטנים עם ארטישוק לתוך שקית.
כשהגברת האומללה איבדה לרגע את עשתונותיה, ובתואנה שהוא בא לעזרתה — לפי עדותה הדומעת של הקורבן, הוא אפילו הכשיל אותה — בולוג השתלט על השקית בלי שהיא הבחינה בכך...