בולוג טכנאי מחשבים
טכנאי מחשבים אחראי לוודא את תקינותם של המחשבים, התוכנות והציוד ההיקפי של המשתמשים (מדפסות וכו'), ובמקרה של תקלה עליו להיות מסוגל לתקן אותה. מעבר לכישורים הטכניים הדרושים לביצוע עבודתו, על טכנאי המחשבים לדעת להקשיב למשתמשים ולגלות סבלנות ופתיחות...
בלי להצטנע יתר על המידה, אני די טובה בשימוש בכלים של Windows, Word, Excel, PowerPoint ואחרים... אבל, בכנות, בכל הנוגע לנבכי המחשב שלי מבחינה טכנית, אני אפס מוחלט, נורא ואיום.
התקנת תוכנה היא בשבילי קרב אבוד מראש.
גרוע מזה: לחצתי כל כך הרבה פה ושם, שאורדי היקר שלי איבד את הראש. המסך נשאר שחור.
לא נותר לי אלא להתקשר לטכנאי מחשבים שיבוא ויסדר הכול.
ומי הטכנאי הזה? בולוג, כמובן!
הוא מגיע, פנים חמורות, דיבור קצר ומקצועי, ובארשת החשיבות של מנתח שעומד להציל את חייך. בהתחלה הוא שואל כמה שאלות:
– מה יש לך על לוח האם?
– אהה ...
– איזו מערכת הפעלה יש במחשב שלך?
– אהה...
– מה הקיבולת של הדיסק הקשיח?
– אהה...
– מעבד?
– אהה...
אני בלב האוקיינוס, לבדי, בלי גלגל הצלה קטן אחד לרפואה... מתה מבושה, אני מודה לבסוף בבורותי.
בולוג מושך בכתפיו: אפסים כמוני הוא רואה בצרורות, כל יום. הוא מזכיר לי באופן מפתיע את המוסכניק שלי. יש לו אותו מבט מתנשא, מעט נגעל וקצת מזלזל, שמכווץ אותך עד לתחתית הנעליים.
– עזבי, אומר לי בולוג כשהוא רואה אותי מחטטת בעצבנות בתיק שבו שמורים כל המסמכים של המחשב. אני אסתדר לבד...
הוא חוזר לתנוחת המנתח שלו, משחרר את הכתפיים ומפצפץ את אצבעותיו.
אני מצפה שיגיד: "אזמל!", אבל במקום זה הוא זורק "קדימה!", שאינו פחות מרשים.
הוא יושב מול המסך ומקליד על המקלדת במהירות על־קולית. קודים סודיים מופיעים, הירוגליפים שהוא, כמובן, יודע לפענח. הוא רוטן:
– טוב, הצלחת להביא אותו למצב נורא!
צריך לפעול, ומהר. חיי החולה תלויים בכך. הוא לובש את החלוק הלבן, מסדר את המסכה, מותח את כפפות הלטקס בנקישה, ובתנועה החלטית פותח את מארז המחשב. תנועותיו מדויקות. איזה גבר! הוא צרב, הידק, חתך והשתיל פה ושם בלי להניד עפעף. בתנועה מדויקת של המברג הוא סוגר את הפצע ונושם נשימה עמוקה... אני מתאפקת שלא למחוא כפיים, המומה מהערצה.
הוא מפעיל שוב את המחשב. אההה! משהו השתנה על המסך: שורות פרועות של אותיות ומספרים רצות במהירות. אני בשיא החרדה, אבל הוא מרגיע אותי:
– זה נורמלי!
זה לא נמשך זמן רב. גבה ממורמרת אחת מתרוממת, ואחריה השנייה. בולוג נוהם, רוטן ועוטה העוויית פנים של קיסר רומי.
"זהו", אני אומרת לעצמי, "עכשיו הוא יזרוק אותי לאריות..."
הוא מאמץ את הטון של מורה הנוזף בתלמיד הכושל של הכיתה:
– מה בדיוק עשית?
– כמעט כלום. ניסיתי לעדכן את האנטי־וירוס שלי.
אני מבין! עכשיו אני כבר לא מתפלא. היו לך תוכנות אחרות פתוחות?
– נדמה לי... יכול להיות... למה?
–אסור אף פעם לעשות דבר כזה בלי לסגור את שאר התוכנות!
–אה? אבל הפעלתי את הסורק של Windows כדי...
–אף פעם!
עכשיו הוא ממש כועס. הוא מבזבז את זמנו אצל מוגבלים, נכים טכנולוגיים כמוני, אפסים שהורסים הכול ככה, בלי לחשוב. שוב עולה לנגד עיניי פניו החמורות של המוסכניק שלי כשהוא נוזף בי: – בכלל לא היו צריכים להרשות לאנשים כמוך לנהוג במכונית, כשאת לא מבינה בזה שום דבר!
– היית באינטרנט?
– כן...
– הנה! אין צורך לחפש יותר רחוק!
כאן הוא כבר מגזים. אפס, בסדר, אבל מטומטמת אני לא. אני מנסה להתווכח איתו, אבל הוא תמיד מוצא איזה מונח טכני מלומד שמשליך אותי בחזרה אל לב האוקיינוס. הוויכוח נקטע. בסמכות שאין עליה עוררין הוא מכריז על האבחנה:
– הוא גמור. אני יכול לקחת אותו למעבדה ולהחזיק אותו שם לפחות שבוע, אבל אני מזהיר אותך, זה יהיה יקר ואני לא בטוח שאצליח להציל אותו. או שאני יכול למכור לך מחשב חדש וחזק יותר. ממילא זה כבר היה ישן. כמה זמן הוא אצלך?
– בקושי שנתיים...
– זה בדיוק מה שאמרתי. תשמעי, באמת אין לי יותר זמן, לקוחות אחרים מחכים לי. תחשבי על זה ותני לי תשובה אחר כך. בינתיים את חייבת לי 130 אירו על הביקור, ועוד 99 אירו על כבל ההארכה USB שהתקנתי לך.
עכשיו אני בטוחה שהוא קרוב משפחה של המוסכניק שלי.
הוא הלך.
קצת אחר כך יגיע ז'וז'ו, הילד הקטן מהקומה למעלה. ז'וז'ו בן שבע. הוא יעיף מבט במחשב, ישאל אותי למה הוא במצב המתנה (Stand By), ילחץ על מקש "Enter" ...
והכל מסתדר.