בולוג, האיש שמחכים לו הרבה, הרבה זמן...
הפעם בולוג הוא האיש שחברה כלשהי עומדת לשלוח אלייך.
הוא השליח שמביא את המזוט או את מכונת הכביסה שזה עתה קנית..., אלא אם כן הוא זה שאמור לבוא ולהתקין לך את הווידאו
בקיצור, זה האיש שאמור להגיע ביום זה או אחר, "בשעות הבוקר" או "בשעות אחר הצהריים". וגם זה, אם יש לך מזל... (לא פעם אומרים לך שבולוג יבוא ביום מסוים, ואת לא יכולה לצאת מהבית מן הבוקר ועד הערב.)
במקרה שלך, אמורים להביא לך את השולחן שהזמנת, והשליח, בולוג, יבוא מחר בין שמונה לשתים־עשרה. בהסכמה עם בעלך, את זו שתישארי בבית. הודעת למעסיק שלך.
אפשר להסתדר: תעבדי שעות נוספות בסוף השבוע, ולא נורא על המסעדה עם המשפחה...
כבר משחר הבוקר את מחכה לבואו. בסביבות עשרה לשתים־עשרה את מתחילה לדאוג ומתקשרת לברר מה קורה. המזכירה עונה לך:
– הוא עוד לא הגיע? הוא יגיע בכל רגע, הרי עוד לא שתים־עשרה...
שתים־עשרה, שתים־עשרה ורבע, שתים־עשרה וחצי — אין בולוג. את מתקשרת שוב:
– הוא לא הגיע? לא יכול להיות! את בטוחה? שואלת המזכירה.
נו, באמת!
– ברור שאני בטוחה! אילו הוא היה מגיע, הייתי יודעת, לא?
– טוב, בסדר! לא צריך לצעוק ככה...
עוד מעט יאשימו אותך! בעצם, כל הסיפור הזה הוא באשמתך...
אבל המזכירה לא עד כדי כך חסרת לב. היא הולכת לברר, ואחר כך אומרת לך:
– הוא יהיה אצלך תוך רבע שעה קטנה. את רואה? לא היה צריך לעשות מזה מיונז שלם! עיכבו אותו יותר מהצפוי: יש בעיר פקקים שלא מן העולם הזה.
טוב! רבע שעה זה לא סוף העולם, ואת נרגעת.
אלא שהזמן עובר ובולוג עדיין לא מגיע. אחת, אחת וחצי, שתיים... את מתקשרת שוב. הפעם עונה לך מזכירה אחרת, ואת מספרת לה את כל הסיפור שלך מן ההתחלה. היא, מצדה, מאוד מאוד משתתפת בצערך:
– אוי, גברתי המסכנה, כמה שאני מבינה אותך, כמה שזה לא נעים... האיחורים האלה כל כך מעצבנים!
– אז מה? מתי הוא יגיע?
אילו ידעתי! את יודעת, אנחנו סובלים מהמצבים האלה בדיוק כמוך.
זה כבר יותר מדי! את מביעה את כעסך בלי לחסוך במילים, והגברת שבטלפון נוטשת אותך בפחדנות:
– אל תנתקי, אני מעבירה אותך לגברת בינט...
גברת בינט היא המזכירה שענתה לך קודם. כשהיא אומרת "הלו!", את שומעת בקולה שכבר נמאס לה מהקיטורים שלך.
"מה את רוצה עכשיו? אה, כן? הוא לא הגיע?"
זה לא נשמע כאילו הדבר מפתיע אותה במיוחד. היא מנסה להשיג אותו בטלפון הנייד, אבל בולוג לא עונה.
"הוא בטח כבר גמר את יום העבודה שלו. המסכן, הוא עובד כל כך קשה! לא נורא, הוא יבוא מחר. נגיד, בין שמונה לשתים־עשרה?"
זה לא נשמע כאילו הדבר מפתיע אותה במיוחד. היא מנסה להשיג אותו בטלפון הנייד, אבל בולוג לא עונה.