בולוג והטלפון הנייד
ניקי ורד-בר
בולוג מכור ל"קופסה-הקטנה-שמדברת", מסומם של הרדיו-טלפוניה, ומעריץ טכנולוגיות חדשניות.בפני חבריו הוא אוהב להתפאר ברכישותיו האחרונות.
מה? לדוד עדיין אין DVXX ?
(גם לו אין, דרך אגב, אבל הוא לא יודה בזה בעד שום הון שבעולם.)
"מה דעתכם על הפנטיום 14?"
בולוג מסוגל לדבר על כך שעות. הוא וחבריו ישוו בין היתרונות של תוכנות X לעומת תוכנות Y, ישבחו את עליונות התוצרת היפנית על הגרמנית, יעדיפו מותג אחד על פני האחר...
מובן מאליו שלבולוג יש טלפון נייד.
מה אני אומרת? טלפונים ניידים: אחד לשיחות לחו"ל, אחד לחיבורי אינטרנט, אחד לשיחות עם הקרובים, אחד לעבודה וכו'.
האם שמתם לב לאחת המוזרויות של אנשים המשתמשים בטלפון נייד? האוזן דבוקה למכשיר, זה עתה עזבו את כדור הארץ ונכנסו לעולם מקביל. מבודדים בתוך בועה, אוטיסטים, אין להם עוד שום מודעות למה שמתרחש סביבם; נעדרים, הם שטים להם, הם, הטלפון הנייד שלהם ובן שיחם.
כמו התינוק והמוצץ שלו, הנרקומן והסם שלו, האלכוהוליסט והיין שלו, בולוג מכור לטלפון הנייד... הוא אינו מסוגל להיפרד ממנו. למרות התלות הזאת, ראוי לציין שכאשר המכשיר מצלצל, הוא רוטן ונשבע שהוא חולם להיפטר מהמכונות הנתעבות האלה... "לעזאזל, אף פעם אין רגע של שקט..."
איזו בדיחה! הציעו לו להשתיק את הצלצול, סתם כך, כדי לראות...
- אה, לא! אין על מה לדבר! אתם לא מבינים! אני עלול לפספס שיחה היפר-גיגה-חשובה!
אם אין אף אחד בקצה האלחוטי, לא נורא. הוא יעביר רגעים ארוכים ומרתקים בהחלפת הצלצול, בשינוי עוצמת הצלצול, בכיוון השעה, בהוספת שמות לספר הטלפונים או במחיקתם, ובניסיון לשבור את השיאים שלו באחד המשחקים. הטלפון לא מצלצל? הוא ישלוף אותו מהחגורה כל חמש דקות כדי לבדוק אם לא הופיע מספרו של בן שיח פוטנציאלי.
אם אתם נוסעים באוטובוס או בכל אמצעי תחבורה ציבורית אחר, ודאי הבחנתם לא פעם בתופעה המוזרה הזאת: צלצול של טלפון נייד נשמע, ובאותה שנייה ממש, בעת ובעונה אחת, כל הנוסעים מזנקים אל המכשיר שלהם...
מוזרה ונפוצה לא פחות היא התופעה הבאה: נמקם אותה ליד משרדה של מזכירת חברת X. בולוג הגיע זה עתה. יש לו פגישה עם המנכ"ל, והמזכירה ביקשה ממנו להמתין כמה רגעים. עכשיו היא מרוכזת במחשב שלה; יש לה הר של עבודה והיא חייבת לסיים את המכתב הזה מהר ככל האפשר. (אילו רק יכלה לסיים ולצאת מוקדם יותר, היא הייתה יכולה למהר ולהתכרבל בזרועותיו של המאהב שלה... אההה!)
בולוג הולך הלוך ושוב במסדרון. דרינג... דרינג...
בולוג מוציא את הטלפון הנייד מתיק המסמכים שלו ועונה. המזכירה שמעה את הצלצול וכבר חוששת מההמשך: היא יודעת מה עומד לקרות. ואכן! בולוג, שעמד במרחק של כמה מטרים ארוכים ממנה, מתחיל להתקרב אליה בחשאי תוך כדי שיחה. כשהוא מגיע ממש לטווח נשימתה, הוא כבר לא יזוז משם, ואוזניה ייקדחו מהערותיו הנאמרות בקול רם:
- אבל ללללא! הרי אמרתי לכם לשלוח את התיק ללקוח... פקס? כככן... כככן... כככן... אה ללללא! אההה? טוב! בסדר! אני אחתום ברגע שאחזור... כמובןםם... בסדדדר...
וכו', וכו'.
והיא? קדחת! את המכתב שלה היא כבר לא תצליח לסיים...
הטקסט נכתב בסביבות שנת 2002, לפני הקמת האתר nikibar.com.