בולוג המרכזן
בולוג עובד במרכזייה של חברה גדולה, פרטית, ממשלתית או אחרת.
הוא זה שעונה לטלפון אחרי ששמעת את ההקלטה האדישה והמדכאת:
"אם ברצונכם להגיע למשרדו של X, הקישו 1; אם ברצונכם להגיע למשרדו של Y, הקישו 2; אם ברצונכם להגיע למשרדו של Z, הקישו 3; אם ברצונכם להגיע, בלה בלה בלה..." וכך הלאה, עד ל: "אם ברצונכם לדבר עם מישהו אחר, הישארו על הקו והמתינו..."
החזקת מעמד, לא ניתקת מיד, לא תלשת את שערותייך, לא רמסת את הטלפון, לא! עדיין מוקדם מאוד, היום רק עכשיו בקע. לקחת כדור הרגעה והחלטת להישאר על הקו
. אחרי הפסקה ארוכה, שקצבה נקבע בידי הסימפוניה ה־40 של מוצרט, קולו של בולוג נשמע סוף־סוף על הקו:
– הלו, שירות המזכירות, אני מקשייייב...
– שלום, אני...
– אל תנתקי, אני איתך מיד.
שוב הסימפוניה ה־40 של מוצרט, ואז הקו מתנתק ואת מתחילה מחדש:
" אם ברצונכם להגיע למשרדו של X, הקישו 1; אם ברצונכם להגיע למשרדו של Y, הקישו 2; אם ברצונכם להגיע למשרדו של Z, הקישו 3; אם ברצונכם להגיע, בלה בלה בלה..."
זה כבר הניסיון ה־11 שלך. בואי נהיה כנים, קצת ציפית לזה. דיברת על כך לא פעם עם חברים, וכל אחד סיפר בקול נמוך על הרגעים הקשים שנאלץ לעבור.
התאבדותה של דודה ברטה
ומה בדבר התאבדותה של דודה ברטה? האם לא חשדו שהסיבה לכך הייתה המתנה מייסרת?
האישה המסכנה נשארה שעות בקצה הקו בניסיון לקבל מידע שבסופו של דבר היה תמים למדי.
את, נחושה לשרוד, מזמזמת את הסימפוניה ה־40 של מוצרט ונאחזת מעמד לאחר שבלעת כדור הרגעה שני. ההמתנה אינה אינסופית כל כך; עדיין לא ירד הלילה. בולוג חזר:
– הלו, שירות המזכירות, אני מקשייייב...
– כן, הייתי רוצה לדעת אם...
– אל תנתקי, אני איתך בעוד רגע...
והנה זה מתחיל שוב...
את מתחילה לתעב את הסימפוניה ה־40 של מוצרט. ההמתנה ארוכה, ארוכה יותר מבפעם הקודמת, ארוכה עד כדי כך שהשיחה מתנתקת. צריך להתחיל הכול מחדש:
" אם ברצונכם להגיע למשרדו של X, הקישו 1; אם ברצונכם להגיע למשרדו של Y, הקישו 2; אם ברצונכם להגיע למשרדו של Z, הקישו 3; אם ברצונכם להגיע, בלה בלה בלה..."
זה הניסיון ה־76 שלך. היום דועך. צלליו הקמלים והזועפים של הדמדומים צובעים את השמים בצבע עגום. אי־שם, במרחק, כלב מיילל כאילו אל המוות...
את מכריזה שלעולם לא תקשיבי עוד למוצרט.
בולוג חוזר אל הקו:
– הלו, שירות המזכירות, אני מקשייייב...
אוי! העצבים שלך נשברו, ובהתקף עצבני את עצמך מניחה את השפופרת ומנתקת את השיחה.
התאבדותה של דודה ברטה אינה יוצאת לך מהראש; אבל את לא תיכנעי! אומץ, עוד פעם אחת: רינג, רינג, והפעם את שומעת: