בולוג מפסיק לעשן
אם גם אתם רוצים להפסיק לעשן, קראו אילו הרפתקאות מחכות למי שמקבל (בחוכמה) החלטה שכזאת...
בולוג הלך לרופא שלו. לא, לא, אל תדאגו, הוא בסדר! לפחות זה מה שהוא אמר לאשתו, אבל גברת בולוג התעקשה:
— אתה מעשן יותר מדי! אתה נוחר תוך כדי שאתה יורק כל מיני טפילים, משתעל כאילו אתה מנסר בכינור, ויש לך גוון פנים של עולש קפוא...
מול האיש בחלוק הלבן, שאחרי שבדק אותו אומר לו להתלבש, בולוג רגוע ובטוח בעצמו: כמה סוכריות מציצה להרגעת הגרון, סירופ שיקל על הנשימה — והכול יחזור לקדמותו.
הרופא מתבונן ארוכות בצילומי הריאות ומתיישב שוב.
— תגיד לי, מי מבשל אצלכם בבית?
— אה... אשתי...
— אתה זוכר אולי תבשיל שהיא שרפה?
בולוג מצחקק לעצמו: אז זה מה שלא בסדר! הוא לעולם לא ישכח את כליות הבקר שאשתו שכחה על האש. כדי לא לפגוע בה, הוא אפילו טעם מהתבשיל, התגבר על גל של בחילה והשקיע מאמצים ראויים לשבח כדי לא לירוק הכול מיד בחזרה!
אז זה מה שעשה אותו חולה! הא! הא! הא!
— הא! הא! הא! אם אני זוכר? שלשום היא הכינה כליות בקר עם בצלים קטנים ברוטב מדיירה... באמצע הבישול היא ענתה לטלפון כדי לדבר עם החברה הכי טובה שלה, ו... את ההמשך אני משאיר לך לדמיין!
נראה שהרופא משועשע מאוד מהסיפור ומעודד את בולוג להמשיך.
— ואיך נראתה המנה?
רגוע לגמרי, בולוג אומר לעצמו שאשתו של הרופא כנראה גם היא בשלנית גרועה. "בטח מנחם אותו לדעת שגם גברים אחרים סובלים מהגחמות הקולינריות ההפכפכות של נשותיהם!"
— הא! הא! הא! איך זה נראה? כמו שום דבר! זוועה! בשר מפוחם, שחור, זפת מגעילה, אסון מצחין, תועבה קולינרית!
הרופא מחייך חיוך רחב, קם, לוקח את אחד מצילומי הרנטגן ומטיח אותו על השולחן.
— ובכן, בדיוק ככה נראות הריאות שלך! כמו כליות בקר שרופות לגמרי! ואם לא תפסיק לעשן מהר, לא תישאר כאן עוד הרבה זמן...
פתאום בולוג כבר לא צוחק בכלל. הוא נחנק ומרגיש את לבו הולם במהירות בתוך רוטב שחור ומבחיל, שבו צפות כמה שאריות מרופטות ולא מעוררות תיאבון במיוחד
... למחרת הוא קיבל החלטה: הוא מפסיק לעשן.
הוא מוציא את חפיסת הסיגריות מכיסו ובמחווה הרואית משליך אותה לפח.
בבית הוא מודיע לכולם על החלטתו הנחושה: סבא בולוג, סבתא בולוג ובולוג ג'וניור שמחים מאוד ומבטיחים לתמוך בו.
באשר לגברת בולוג — זה כבר סיפור אחר. היא יודעת שמחכים לה רגעים... קשים... ואכן, עוד לא חלפה שעה מאז שבולוג זרק את הסיגריות וכבר הוא עצבני ונרגז. אלף פעם בשעה הוא מכניס את ידו לכיס, כאילו הוא מקווה למצוא שם בדל סיגריה שנשכח, ומניע את אצבעותיו בעצבנות.
הוא מתנפל על בנו, על אשתו, מטיח בהם האשמות, מחרים חבילת סוכריות, לועס אותן בזעם ומחסל אותה בתוך רבע שעה.
הוא הולך, בא, חוזר, יוצא שוב, מכווץ כולו מרוב מרירות ומרחם על גורלו האומלל.
הוא לוקח את העיתון, אבל אינו מצליח להתרכז; לבסוף הוא מקמט אותו לכדור תוך שהוא מקלל את הפוליטיקאים, העיתונאים, כתבי הספורט, מדורי החדשות הזניחות ואפילו את הגברת שכותבת את ההורוסקופ:
— פפפף... לא מסוגלים לכתוב משהו מעניין!
הוא יוצא "לקחת קצת אוויר", וחוזר כעבור עשר דקות עצבני עוד יותר, אדום מזעם:
— דווקא לי זה היה צריך לקרות!
גברת בולוג מנסה להרגיע אותו; היא מטפלת בו במסירות וכבר מוכנה לכל הוויתורים שעד הבוקר סירבה להם בתוקף:
— אם אתה רוצה, נלך לקולנוע לראות את סרט המלחמה שכל כך רצית לראות...
... —
— אתה יודע, את הכסף ששמרתי לשמלה הקטנה שכל כך החמיאה לי, אתה יכול לקחת כדי להזמין מקום באצטדיון למשחק הבא של הקבוצה שלך...
... —
— ובקיץ ניסע לים! אתה צודק, החופשות האלה בהרים כבר מתחילות להיות מעייפות...
... —
שום דבר לא עוזר! גרוע מזה: עכשיו בולוג מביט בה במבט מבשר רעות, דומה למדי למבט שעולה על פניך כשאתה מגלה את גובה המסים מאחורי הדלת. הוא אומר לה:
— כל זה באשמתך!
— מה?!
— בהחלט! זה בגללך! שום דבר מכל זה לא היה קורה אילו היית יודעת לבשל כליות בקר בלי לשרוף אותן!