פירורי מילים שרופות

ovadia
logo
פרויקט מיוחד
09.12.2018

פרויקט 'מילה שלי', הוא תוצר שיתוף פעולה בין 'בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות' ו'סדנאות הבית – בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי'. כל כותבת קיבלה ליווי ועריכה על ידי סופרים מוכשרים מטעם 'סדנאות הבית' שנרתמו בהתנדבות לפרויקט. המקום הכי חם בגיהנום, לקח על עצמו להפיק ולממן את ההפקה וההפצה של הפרויקט.
על האיורים וההנפשה הרגישה: עובדיה בנישו.


mail
״כל בוקר לַארְסְ המתנדב ההולנדי בא לעשות לי תרגילי נשימה. הוא מעיר אותי, מנתק אותי ממכונת ההנשמה, מרים לי את הראש בעדינות ומגיש לי לפה צינור עבה מפלסטיק עם נפחים שונים לנשוף לתוכו. הוא חתיך ובלונדיני. לפעמים אני חולמת עליו בלילה, לא מָרְשַה לעצמי בָיַמִים. בלילות הוא נוגע בי ומתכוון לזה. בָיַמִים הוא לא. בלילות הוא מלטף לי את הצלקות. הוא מחבק אותי בפראות מדודה. הוא מלקק את שאריות עורי השלם. הוא חונק אותי וזה ממלא אותי אוויר. אני מתעוררת לזרועותיו הלא שלי. הוא רמה אחת מעליי. או שתיים. הוא לא באמת. אבל בהיררכיה המשונה שהחיים שלי נפלו אליה הוא כן. אני בטוחה למשל שהוא אוכל לבד את החביתה או קושר את השרוכים שלו לגמרי לבד״.
שבע יוצרות מזמינות אתכם לשמונה מפגשים בין אנשים עם מוגבלויות לבין החברה הישראלית

מילים שלחשתי

רונה סופר | ליווי: עידן גרינברג

ov33
א
ני כמו אישה זקנה,
גם אני צריכה שיעזרו לי לשרוך את נעליי
רושמת מספרי טלפון על ניירות מהבנק,
קונה בחנויות אורתופדיות
ולא שוכחת שהייתי פעם קלת רגליים

אני כמו אישה זקנה,
מביטה בראי ונעצרת להתגעגע.
מלטפת צלקות שנתן בי הזמן
מזכירה לעצמי. שאני. בחיים.
נתלית בכוכבים נופלים בלילות חשוכים,
אני פוחדת שישכחו אותי

עוצמת עיניים כשהרוח בשיער
ונזכרת בחופש
כבר מתתי.
עכשיו רק נותר לי לחיות בכל כוחי.

fleche up   חזרה

מילה טובה

פנינה ארדיטי | ליווי: ענת הררי

mila tova
ר
ב האור בתל אביב. כמה נעימה ההליכה ברחובות ברוגע, בלי לחץ של זמן להגיע ולעשות. אמנם לא לטיול יצאתי, אלא ליום סידורים שנדחו ונדחו, אבל כדי שאהנה לגמרי, שכנעתי את אורי שלי לצאת אתי ליום כיף ופינוקים. אנחנו מהלכים ברחובות השוקקים אנשים. מהנה להסתכל על הלבוש שלהם, כמו לצפות בתצוגה: בגדים צבעונים מלאי חיים. לחלקם תספורות מעניינות, ולפעמים גם פסים צבעוניים בשיער. "אתה יודע, אורי", אמרתי לו. "כשגרתי בירושלים…"
"אוי, אמא", הוא צוחק אלייי. "עוד סיפורים משנת תרפפ"ו?".
אני צוחקת איתו. מספרת לו מה אמרה לי בת דודתי הירושלמית כשבאה לבקר והלכנו לטייל ברחובות תל אביב: "תראי את הבגדים הצבעוניים שכולם לובשים פה", היא מתלהבת, "לא כמו אצלנו, צבעים כהים לרוב, שחור ואפור".
"בטח גם בלי פירסינג וקעקועים", הוא ספק אומר ספק שואל בחיוך.
אני מחייכת אליו. בינינו מהלכים שתיקה וקצת דיבורים. כשאורי מדבר אתי אני חייבת להביט בו ולקרוא את תנועות שפתיו, ובה בעת להיזהר לא להיתקל באנשים, בדלתות או בעמודי חשמל. מדי פעם הוא תופס בזרועי ומושך אותי הצידה כי אני לא שומעת את רוכבי האופניים שנוסעים על המדרכה ומצפצפים לי שאתן להם לעבור.
במשרדי העירייה אני מבקשת מאורי לשבת בצד, שיחכה עד שאסיים. אני לא מספיקה לסיים את המשפט והוא כבר שולף את הפלפון מכיסו, מתיישב ומשתקע במשחק. לא רציתי שיהיה לידי כי אני מתורגלת למצבים שבהם הייתי נמוגה והופכת שקופה כשהיו מגלים שהנער שלידי הוא הבן שלי ושהוא שומע; "תגיד לאמא שלך...", הם היו פונים אליו, ואז אורי היה פונה אליי, אבל לפני שהוא היה מספיק לדבר, הייתי עוצרת אותו. "אני נמצאת פה מולכם", הייתי אומרת להם בצורה נעימה בהתחלה, "ואתם יכולים לדבר אתי. רק הפנו את פניכם אליי ודברו ברור" לפעמים זה עזר, אך היו פעמים שהם עדיין התעקשו להמשיך לדבר איתו ולהתעלם מהעובדה שאני עומדת מולם ומגיבה להם. "אם אין לכם את הרצון לתקשר אתי, אז שלום!", מצאתי את עצמי אומרת, מסמנת לאורי שהולכים והיינו יוצאים מהמקום.
אחרי משרדי העירייה אנחנו פונים לבנק. כשהגיע תורי אני מגלה שהפקידה יושבת נמוך מהחלון וראשה במחשב. היא מדברת אליי מבעד לחלון הזכוכית.
"סליחה", אני אומרת לה, "אני חרשת. את יכולה בבקשה להרים את הראש כדי שאוכל להבין מה את אומרת?"
הפקידה מהנהנת ואני מנחשת שהיא מדברת בקול רם לפי תנועות השפתיים שלה. אני גם מנחשת שהיא לא נתקלה בחרשים בעבר. "את לא צריכה לדבר בקול רם", אני אומרת לה, "אני קוראת שפתיים. רק דברי אליי לאט וברור". היא מהנהנת שוב, נעמדת ומדברת כשפניה אליי.
הבינה מהר. כשאני לא מבינה משפט אחד שהיא אומרת, היא חוזרת עליו שוב וכשאני מבהירה לה שעדיין לא הבנתי, היא מביאה דף ועט ורושמת את המשפט שלא הבנתי. העניינים מסודרים מהר ואנחנו יוצאים משם מרוצים.
בחוץ חם מאוד, ואורי שואל מה השעה. "כבר כמעט אחת", אני אומרת לו, "נשאר לנו רק עוד מקום אחד ללכת אליו ואז אנחנו פנויים לעשות מה שתרצה." אורי מאשר, ואנחנו פונים אל הרחוב המלא בחנויות. לפתע אורי נעצר. אני יודעת למה, גם אני מריחה את מה שהוא מריח, את ריחות הניחוח של מאפי שמרים. ריחות טובים ומפתים. הריחות מזכירים לנו כמה אנחנו רעבים.
"אמא, אני ממש רעב", הוא אומר, "אפשר משהו קטן לבינתיים?"
"בטח", אני עונה, "בוא, נלך למאפיה."
מזל שהריחות מובילים אותנו, שכן הכניסה למאפייה צרה, והיא די נבלעת בין החנויות הגדולות והמוארות שמשני צידיה. אני מביטה בה מבחוץ, רואה כמה דחוסה היא באנשים ובמדפים מלאי כל טוב, ולרגע אני רוצה להגיד לאורי שאולי ננסה ללכת למקום אחר, אבל הוא כבר נכנס.
החום והלחות במאפייה בלתי נסבלים, על אף פעולתו של מאוורר התקרה. אנו נדחפים בין האנשים. בזווית העין אני רואה את אורי נוטל שקית, ועובר בין המדפים העמוסים במיני מאפים. קשה לי עם הצפיפות והדוחק. אנשים מיוזעים עוברים לידי, נוגעים לא נוגעים בי, ואני מוצאת לי קרן זווית קטנה ריקה ליד הקופאית. אני עומדת שם, שומרת על עצמי שלא אתפתה לקנות משהו לאכול ומחכה לאורי, תוך תפילה שימצא מהר מה שהוא רוצה ונוכל לצאת מכאן. בינתיים אני סוקרת את כולם במבטי, מנסה לנחש מה כל אחד יבחר. כשאני מתעייפת מזה, אני עוברת להסתכל על האנשים השותקים שעומדים בתור ליד הקופה, מחזיקים שקיות, נעים באיטיות בדרך אל הקופאית, ומשום מה עולה בזכרוני הסרט "החומה" של פינק פלויד, ופתאום הכל נראה אפור ועייף.

הקופאית עושה עלי רושם רב. בעוד אני מרגישה איך כולי הופכת דביקה, היא נראית ממש זוהרת למרות הצפיפות והלחץ. היא עומדת שם ושוקלת את השקיות, אוספת את הכסף ומתקתקת בקופה. צפורני ידיה מרוחות באופן מושלם בלק אדום. היא מקלידה במהירות, ונדמה כאילו רשפי אש עולים ונעלמים מבין המקשים. שיערה השחור הארוך מהודק לראשה בקוקו. חולצתה מבהיקה. כל הכבוד לה, חולפת מחשבה בראשי, ללבוש חולצה בהירה במקום כזה והיא ללא כתם. אני מתעוררת מהמחשבות כשאורי נוגע בכתפי, איך לא הבחנתי שהוא בתור.
אורי מדבר עם הקופאית, ואני פתאום מבינה שאליי היא מדברת.
''סליחה?", אני שואלת.
"באיזה שפה את מדברת?", היא עונה בשאלה.
"עברית", אני אומרת והיא נראית מופתעת. כל כך צפויה השאלה שלה שתבוא, שאני כבר מזדרזת להמשיך, "אני חרשת."
"אה", היא אומרת ומסתכלת עליי, ואז מסתכלת על אורי. אני מרוכזת עכשיו בשפתיה, לראות מה היא תגיד.
"זאת אמא שלך?", היא שואלת אותו, מדברת מאד ברור. אי אפשר לפספס את השאלה שלה.
"כן", הוא עונה לה, לא מופתע אפילו.
"זאת באמת אמא שלך?" היא שואלת.
אני מתחילה להרגיש את הכעס עולה. מעולם לא התערבו כל כך בענייני השמיעה שלי כמו מאז שהפכתי להיות אמא. כשאורי היה תינוק יצאתי אתו לטיולים כשהוא בעגלה ואני בשיער אסוף, ומי שהביט באוזניי יכול היה לראות את מכשיר השמיעה. בין הערות על "איזה תינוק חמוד" הסתננו לפעמים גם שאלות כמו, "הוא שומע?". כן, הוא שומע. לפעמים המשיכו והתעניינו גם אם ערכנו לו בדיקת שמיעה. "כן? והוא שומע בטוח? איזה יופי!"
אפשר לחשוב שאתם ההורים שלו, שאתם דואגים ככה לשמיעה שלו, עברה בי לפעמים המחשבה הזאת. ברוב הפעמים המשכתי הלאה, לא נותנת לדברים לגעת בי. אבל היו פעמים נדירות שבהם כבר לא יכולתי לתת לדברים לעבור מעליי;
"הוא שלך?", שאלה אותי פעם אישה בשנות הארבעים, שיער קצר, שמלה כחולה, תיק קניות.
"כן", אמרתי לה. אורי ישן בעגלה, לבוש בבגדי דיסני המתוקים שלו, נראה כמו מלאך.
"ואת לא שומעת, נכון?", אמרה, תוך שהיא מצביעה לכיוון האוזן שלי.
"נכון."
"והוא שומע?"
"כן."
"איזה יופי!", היא מחאה כפיים, "ברוך השם! ברוך השם!"
"למה ברוך השם?" יריתי בלי שליטה. "את רומזת שאני פסולה כי אני חרשת?"
"לא, לא", היא צעדה לאחור. "ברוך השם שהוא שומע. זה הכול."
"אז למה ברוך השם? כאילו שכל מי ששומע הוא אדם מצוין?" התעצבנתי.
האישה זזה עוד ועוד לאחור, ממלמלת לעצמה, אבל לי כבר לא היה אכפת לי מה שהיא אומרת, אפילו לא טרחתי להבין והסתלקתי משם.
"איך תשמעי את התינוק בלילה כשהוא בוכה?", שאלו אחרים. "אנחנו במאה העשרים", עניתי. "יש כל כך הרבה עזרים טכנולוגיים. וגם במקרה של בכי תינוק, יש פתרון: רמקול מוצמד למיטתו", הסברתי בסבלנות. "ולי יש ביפר שצמוד אליי. ברגע שהתינוק בוכה, הרמקול מקליט, הביפר רוטט וכך אני יודעת שהוא בוכה."

והנה אנחנו, ביום שאמור להיות יום כיף שלנו, מול קופאית צעירה, שמתעקשת לוודא שוב ושוב שאני אכן אמא של אורי. אם הייתי בת עשרה, או נראית בת עשרה, יכולתי לחשוב שהיא טועה בעניין הגיל שלי וחושבת שלא יכול להיות שאני אמא שלו. אבל אני לא ילדונת וגם לא נראית צעירה מאד לגילי. לאורי ולי יש כמה קווי דמיון בפנים. אז למה היא מתעקשת לחקור אותו? האם היא חושבת שחרשים לא יכולים להביא ילדים? או שאולי לדעתה, חרשים אמורים להביא לעולם חרשים? יכול להיות שזה ההסבר, כי שום סיבה אפשרית אחרת לא עולה בראשי.
לנשום עמוק, אני מנסה להרגיע את עצמי. זה היום שלנו ואני לא אתן לאחרים לקלקל אותו. ולפני שאני מספיקה לתכנן את תגובתי, אני מרגישה את הניצוץ נדלק בעיניי. אני קורצת לאורי בלי שהיא תראה. כמעט בבת אחת אני מניחה את הידיים שלי על הכתפיים שלו, מסובבת אותו כך שהוא יעמוד בגבו אליי. אני מרחיקה אותו קצת ממני ומתכופפת לעבור הקופאית הזוהרת, ואז שואלת אותה בשקט: "כמה את רוצה?"
"מה?", היא נרתעת לאחור ומביטה בי.
"כמה את רוצה כדי לא לספר שראית אותי עם הילד הזה?", אני שואלת אותה ומרגישה איך שהניצוץ בעיניים שלי מתחזק.
אורי קלט מהר את המשחק שלי. אבל היא לא. היא באמת לא תופסת את הבדיחה. היא רוכנת מעל הקופה, תופסת את אורי בכתפיים ומסובבת אותו אליה. "זאת אמא שלך באמת?"
"כן, באמת", הוא עונה לה, אבל נועץ בה מבט כאילו מפוחד ומושך בכתפיו. מה שמבלבל אותה עוד יותר. חיוך קטן בזוית פיו.
"שלם לה", אני אומרת לו בתנועות שפתיים ונותנת לו כסף. היא מחזיקה בידו בעת שהיא נותנת לו את העודף ואני רואה את שפתיה נעות, יוצרות את השאלה: "אתה בטוח לגמרי שאתה בסדר?". הוא מושך בכתפיו בכאילו מצוקה, מה שמוסיף להבעת הבלבול שלה ומסתיר חיוך. במהירות אנחנו יוצאים מהמאפיה ומתרחקים ממנה.
אנו פונים אל הגינה הקרובה ומתיישבים שם. יש אנשים מעניינים וחכמים שיודעים לראות את האדם שבתוך המוגבלות, ויש אנשים כמו אותה קופאית שהמפגש איתם גורם לתחושה שלמרות שאנחנו חיים במאה ה-21, הדעות שלהם על האנשים בעלי המוגבלות נשארו אי שם במאות הקודמות. ישבנו על ספסל בצילו של עץ זקן, צדים לנו דברי מאפה מהשקית ואחרי כמה רגעים של לעיסה שקטה, אני שואלת: "אורי, מקרים כמו מה שהיה עכשיו במאפיה גורם לך להרגיש לא טוב על זה שיש לך אמא חרשת?".
אורי הוריד את עיניו מהקרואסון שוקולד והביט בי. "מה פתאום! היה הרבה יותר מפריע לי אם אימא שלי הייתה סתומה כמו המוכרת הזו", ענה ומיד חזר לטרוף את הקרואסון שוקולד.

fleche up   חזרה

מחשבות בשלוליות

ניקי ורד בר | ליווי: יותם טולוב
icone-fr

niki
ל
פני ההתחלה
בחילה הולידה אותי אל העולם
נולדתי טובעת, לא מתואמת, בתוך טשטוש שאינו מובן.
במהרה למדתי לא להיות.
מהרגע שהגעתי, לא הייתי.
בקיצורי דרך ובמבואות סתומים, במרחבים קטועים, גדלתי לצד העולם, מחוץ לְנושא, מחוץ לְמסלול, מושעית מהמשחק.
אבסורד של "אין-אני": אי לכך אסתובב מאחורי צילי.
פרומה עד תום.
לא להיכנע לָזמן...

הזמן
היום מתחיל והשעה תכף משרטטת מקרים ומעשים.
"אני מקדימה"
"אני מאחרת" ...
טיק-טק, טיק-טק, הזמן חולף, השניות מטפסות ויורדות שוב בפעימות קטנטנות, בטפיחות רכות ועמומות, בשעמום.
טיק-טק, זהו טוק, זהו טיק, הרגל פתטיק.
הזמן עובר, אני מקדימה את האיחור שלי כל הזמן המיותר שנערם - ואיני יודעת מה לעשות בו, הזמן הזה שוקל באר ריקה.
הזמן חולף על מרחב סדוק.
כל עוד הזמן עובר, אני נשארת.
בסופו של דבר הוא ילך.
הנה. אני מחכה.
"הזמן מסלסל את החול הדק של הדיונות".
שעון החול השתגע, הזמן נמלט.

לבד
ובכן, לבד, לבד מדיי, לבד מהאחרים, רק לבד עם או בלעדיי, כואב לי ואחכה שזה ייפסק.

האנשים
מצידו השני של הכלוב, אנשים עוברים.
אחד מהם עוצר, מביט בי, רושם הערות, מצלם תמונות.
אולי יזרוק אליי בוטנים?
אחר צוחק ; אחר בורח בריצה ; אחר מקלל אותי.
אחרים זורקים אליי מילים שמהר מאוד נכבות ונשברות.
גם אני מדברת אליהם במלים מעורפלות.
האנשים ממשיכים בדרכם.
פצעיי צורחים מאחורי דלתיים סגורות.
חלקי זיכרון מת, דחוסים תחת ערימה של רִיק, גולשים על גדותיהם.
אינני יודעת לשחות.
האנשים ממשיכים בדרכם.

חברים
אנא, תנטרו לי טינה.
לא בכוונה נהייתי אני.

העתיד
הרגע המגיע הינו בלתי נסבל באי וודאותו.
הייתי רוצה לחיות כל יום את אותו היום.
לאלף את הנוחות המוחלטת של חלום סגור.
או להמציא יום חדש, נחמד ונוח.
או לחוות יום אחד שבו הזיכרון יפסיק לנענע את פעמוני המרירות.
או ליצור יום חדש, יום של מילים שאין להן סוף, יום ללא מילים כוזבות.
במידה ואני לא שייכת לעצמי, עדיף לי להתכרבל בתרדמה פושרת.
לפקוח עיניים בבוקר ולחשוב עליו מחדש בשכחה שכבר נבלה.
איך להסיט הרגל לשיגרה?
להחליט, זהו פועָל שרוקדים עליו באופן מעורפל כאשר לא יכולים או לא יודעים להתבטא.
הבחירה מתנדנדת מעל מלכודות בוגדניות.
אני טובעת.

איפה מחר?
אינני יודעת.
לא פה.

בזכות
תודה.

fleche up   חזרה

הגברת עם הג'ירפה

דינה דלבר | ליווי: רעות אקשטיין

girafa
ב
אחת-עשרה יש לה פגישה עם השגריר הפולני בכבודו ובעצמו בשגרירות שברחוב סוטין. חבר של אבא סידר לה. להוציא דרכון פולני ולברוח מכאן היא רוצה.
לפני שהיא יוצאת היא חושבת רגע על מה שמצפה לה בחוץ. היא יודעת שהמסע לא יהיה קל. אולי אף יצריך קרבות רחוב. רק המחשבה על כך גורמת לה חרדות קשות. כדי להקדים תרופה למכה היא בולעת כדור פרוזאק עם קצת מים. שיהיה.
בחוץ היא פוסעת לאיטה, עקב בצד אגודל, במהירות סבירה לנפח המנוע ולשנת הייצור. עשרות עיניים ננעצות בה, דוקרניות ופוגעניות, בולשות אחריה, בוחנות כל איבר בגופה. זה מעצים את תחושת הפרנויה שלה.
היא נולדה למשפחה פולנית. בבית קראו לה הלנה. החברות כינו אותה יפה.
הוריה בילו פעם כארבע שנים במחנה הנופש אאושוויץ, שם ניצלו באש הגיהנום. בינתיים היא דוחקת ממוחה את הסיפורים ההם. זה היה אז. עכשיו היא צריכה למצוא מפלט.
השעה עשר. על כל צעד ושעל נזרקות לעברה שאלות חטטניות. היא חושבת, שאולי זה משום שהיא מלווה בג'ירפה ננסית שחורה חגורה ברתמה וקשורה לרצועה.
יפה והג'ירפה שתיהן דקות גזרה, נעריות כמעט. אפן סולד, כאילו נברא להתנשא מעל צחנת העיר. פיהן ורד מעולף. שיערן שחור, מיתלתל על כתפיהן. הן נראות כתאומות זהות כמעט. ההבדל היחיד ביניהן הוא הנמשים שעל פניה של הג'ירפה.
ליפה ולג'ירפה מתני צרעה צרים. אלו של יפה עטופים בחצאית מיני שחורה. רגלי האיילה שלה נעולות סנדלים לבנים עם עיטורי כסף. במפתח חולצתה הירוקה ונטולת השרוולים נעוץ תליון לב זהב משובץ יהלום זעיר, זכר לסיפור אהבה. היא מרכיבה משקפי שמש כהים במסגרת שחורה. גם הג'ירפה.
בשדרות נורדאו נעצרת יפה לרגע בקרן הרחוב, כדי לבדוק אם היא בכיוון הנכון.
לפתע סוגרות אצבעות עבות על מפרק ידה הימני ומושכות אותה הצידה בכוח.
"גברת, את במסלול אופניים!" צועק קול גברי.
היא פולטת צווחה וקופצת בבהלה ממקומה.
"גברת, את צריכה עזרה?"
יפה עומדת נטועה כעץ במקומה.
כעבור שניות מעטות, כשהיא מתעשתת, היא מנערת ממנה את ידו בכוח, כמו שלימדו אותה בקורס להגנה עצמית מהטרדות מיניות, וממשיכה הלאה, במורד השדרה.
בירכתי מוחה היא אינה חדלה לנהל שיחות נפש עם השדון הקטן ששוכן לו שם. לוצי היא מכנה אותו. היא דנה איתו בכוונותיהן של הנשמות הטובות הללו, שעוקבות אחריה בכל מקום וקופצות עליה למראה כל תנועה שלה, החשודה בעיניהן כזעקה לעזרה.
היא שונאת את זה. מתעבת שחגים סביבה, שמושיטים יד למשוך, לדחוף ולהזיז אותה בלי לשאול אם מותר, כאילו הייתה חבילה בדואר. כועסת על מי שמנסים לתפוס עליה פיקוד ומחליטים בשבילה מתי ואיזו עזרה הם צריכים לתת לה. את אלה שחושבים שהם יודעים מה טוב בשבילה. "הג'ירפה מסורסת?"
מעניין מי פה המסורס, היא חושבת לעצמה. לוצי מפציר בה להטיח זאת בפרצופו של הבחור שזורק לעברה את השאלה בחצי פה, אך היא הרי באה מבית פולני, בו חונכה לנימוסים נוסח חנה בבלי. כשקשיש מדדה מולה עם מקל הליכה ברחוב היא תמיד סרה הצידה, כדי להניח לו לעבור. עונה באדיבות. אינה נדחפת בתור. בפולניה לא עונים לאנשים בגסות, גם אם הם שואלים שאלות גסות, היא אומרת ללוצי.
קיץ עכשיו. 33 מעלות בצל. השיחים בשדרה נהנים מצינת זרועותיהם המגוננות של העצים, הנטועים דומם במקומם. לא צינה של ממש היא, אולם לפחות אין כאן את המרצפות, הנצלות בחום הגיהינום שבכיכר העיר. "ג'יפי", פוקדת יפה, "ימינה-ימינה. ישר למדרכה".
הן נעצרות ליד מעבר חציה. "יופי, כל הכבוד חמודה!".
"איפה אתה צריכה?" מטרונית עבת בשר במבטא רוסי כבד, המדיפה ריח שום ובצל, לופתת את צווארה של ג'יפי באחיזת חנק, ומנסה לתלוש אותה מאחיזתה של יפה. "בוי, בוי, אני יעביר אותך כביש".
רק בקושי הן מצליחות להיחלץ. ג'יפי אפילו אינה מוחה, רק בוהה בעיני הג'ירפה שלה ביצורים המשונים שמנסים להפריד בכוח בינה לבין גבירתה, ולגרור אותן לתוך התנועה הזורמת משני הכיוונים.
ג'יפי נמצאת עם יפה רק שנה. קודם הייתה לה חיית מחמד אחרת: מקל לבן עם פסים שחורים, צהובים ואדומים. בובו היא קראה לו. לפני שהלכה עם בובו, היא נזכרת, הלכה עם הראש באדמה. כלומר: הביטה ברצפה כדי לא להיתקל בעצמים בולטים ונמוכים. או שהלכה עם הראש בקיר, והקיר שבו נתקלה מדי פעם הזכיר לה שיש לה בכלל ראש.
עכשיו, כששדה הראייה שלה שואף לאפס, היא זקוקה לג'יפי כדי להגיע למרכול הסמוך לביתה. או לשגרירות הפולנית. עכשיו מסתבר לה, שכנראה אין לה לא ראש, לא שכל. וגם לא פה, לשאול שאלות ולבקש עזרה כשהיא זקוקה לה. לפחות לא לפי דעת הבריות סביבה.
"גברת, ירוק, את יכולה לעבור", מודיעה לה בקול תרועה מישהי עם בושם בריח מסטיק. "עמדי", פוקדת יפה בשקט על ג'יפי. "אנחנו לא עוברות באמצע הרמזור".
"גברת, ירוק, ירוק, תעברי!" זועקת גברת מסטיק לעברה ודוהרת לתוך הכביש בדיוק כשהרמזור מתחלף לאדום.
ברמזור הירוק הבא הן חוצות. נהר אדם זורם מולן. חלק מן ההולכים ושבים צועק לתוך הסלולרי, כדי שאלוהים בצד השני ישמע. הם כל כך שקועים באלוהים, שאינם מבחינים במראה המוזר, החוצה מולם. לא פעם הם חובטים ביפה או בג'ירפה בעוצמה, ומשאירים עליהן סימנים כחולים, ואז ממשיכים הלאה בלי אף מילת התנצלות. פולנית כבר מזמן אינה השפה הרווחת בעיר הגדולה.
יפה והג'ירפה ממשיכות דרומה. בכל פינה עולה באפן ניחוחות הצפרדעים הענקיות והירוקות, הרובצות פעורות לוע וכרסן מלאת האשפה בין שיניהן. לכל עמוד קשור פר שחור וזועם, העונה לשם הארלי דייוידסון, או זוג גלגלים מקופלים, שחוסמים את המעבר.
"ימינה הצידה", מנסה יפה לנווט את הג'ירפה מסביב למכשולים.
ג'יפי עוצרת פה ושם, מרכינה את צווארה הארוך, ומרחרחת צפרדע זו או אחרת. לפתע, ללא התראה, היא כורעת ליד אחת מהן.
"אוי, לא!", נאנחת יפה. "קדימה מותק, הולכים".
"תרימי את זה!!!" היא שומעת מאחורי גבה קול מבוגר, הנובח לעברה בזעם בלתי כבוש.
ליבה מפרפר. היא יודעת שבעולם הזה יש מי שרוצח נשים חסרות ישע סתם כך, בלי שום עילה. הפחד משתק אותה. היא אינה מצליחה להבין אם הבריון המאיים הוא גבר או אישה, ומחליטה לא להגיב.
"תרימי את זה!!!" הוא או היא נובחים עליה שוב. הפעם זו נביחת כלב זאב מורעב.
לרגע משתרר שקט בלתי מובן. מישהו כנראה מנסה להרגיע את החיה הזועמת שהתעוררה מרבצה. יפה מנצלת את רגעי האתנחתא ונמלטת כל עוד נפשה בה.
ברחוב בזל היא עוברת להילוך נמוך. המדרכה הופכת לדרך חתחתים. פה בור, שם חור וכל שני מטר עמוד שחור או רמזור. בתי הקפה הומים אדם. כולם לוטשים בה ובג'ירפה עיניים פעורות לרווחה.
"יו, איזה חמודה!"
"איך קוראים לה?"
"בת כמה היא?"
אפשר ללטף אותה?"
די מהר נוצר סביבן מעגל של סקרנים. היא נעצרת, מנסה לאתר פתח מילוט. אך לא. ההתגודדות באמצע הרחבה מושכת עוד ועוד צופים, וכולם לוטשים עיניים, מושיטים ידיים למשש וללטף. גם את הג'ירפה וגם את יפה.

היא נזכרת בסרט "איש הפיל" ומרגישה כחיה בכלוב. הנה היא עצמה נהפכת לאשת הג'ירפה.
הקהל רעב לשעשועים, לאטרקציה משובבת נפש ביום שרב. השאלות ניתכות על יפה מכל העברים: מנין היא, מהיכן הג'ירפה. למה היא משמשת.
כמה זמן היא איתה. למה יש לה רתמה. לחייה מתאדמות. הפאניקה הולכת וגואה בחזה.
לפתע עובר רחש בקהל. עוד רגע, ומול יפה נעמד כתב הערוץ המוביל בתנוחה קרבית, דוחף לעברה מיקרופון ויורה בה שאלות בקצב רצחני. היא אינה מספיקה לקלוט מה הוא שואל, כשעוד עשרה מיקרופונים מונפים מול פניה. הכתבים יורים בה מטחי אש, כולם יחד וכל אחד לחוד. תקתוקי המצלמות והבזקיהן מסנוורים את ג'יפי. היא נתקפת אי-שקט.
יפה וג'יפי שותקות מההלם. עוד רגע, והרחבה נהפכת ליריד הומה וססגוני.
דוכנים לממכר ג'ירפות צעצוע ושאר מזכרות צצים מסביב. צעקות הרוכלים מתערבבות בהמולת ההמון.
הכתבים, שאינם מצליחים לחלץ אף הגה מפי יפה, פונים לעבר הקהל ומשדרים את פרשנותם לאירוע בשידור חי. הם שוכחים את יפה והג'ירפה ומתעמקים בהיסטוריה של התופעה בימי קדם, תוך כדי צילומי תקריב, בעיקר של עצמם.
ההמולה האנושית, יחד עם צלילי מוזיקה מזרחית קורעת לב, עולה השמיימה. ריח השמן המטוגן מהפלאפליה הסמוכה ומקערות סלטי הבריאות, צורב בנחיריהן. הן מנסות לפלס את דרכן במעלה הזרם כשהן מזגזגות ללא הרף. לרוב הן עושות צעד ואז עוצרות עצירת פתע, מחשש להתנגשות חזיתית. אבל אז מישהו נדבק אליהן מאחור לכל אורך הפגוש.
כל כמה שניות מושיט מישהו את ידו מתוך ההמון ללטף את ג'יפי, או לתחוב חצי כריך לעוס לפיה. הם עושים זאת בלי רשות גם כשהם מבקשים רשות. ג'יפי דווקא די נהנית מהפינוקים, אך יפה מתעצבנת. אחר כך, היא יודעת, יהא עליה לנקות ערימות קיא וצואה מהסלון.

לבסוף הן מצליחות להתרחק קמעה מהרחבה ומוצאות עצמן בפתח תחנת מד"א. התורנים בתחנה מציעים ליפה טרמפ באמבולנס היישר לחדר המיון, כי ברור להם מעל לכל ספק סביר שהיא שרויה במצוקה קשה, נפשית ופיזית. אחרת, לא ברור למה אישה יפה כמוה הולכת לבדה ברחוב עם ג'ירפה ננסית, וגם מתבוננת לכל הכיוונים כאילו היא מחפשת את אלוהים. רק בנס היא מצליחה להשתמט מידיהם המושטות להשכיבה על אלונקה. ולא להידרס ע"י אמבולנס, שבדיוק יוצא ביללה מהתחנה. היא חוככת בדעתה אם לעצור מונית, שתקפיץ אותן היישר אל השגרירות, אך נזכרת, שחלק מנהגי המוניות בורחים לכל הרוחות כשהם מבחינים בג'יפי, ומעדיפים להסיע זאטוטים צרחניים עם במבה וביסלי. אז במקום להתעסק איתם היא מחליטה לנוח ולהשתזף קצת מתחת לשמשייה, ומתיישבת בפינתו של אחד מבתי הקפה.
יפה מפשפשת בארנקה ומגלה, שנותרה ללא פרוטה, ולכן קמה ממקומה ומכוונת את ג'יפי אל סניף הבנק הסמוך.
היא מבחינה שם בגברת אחת, שמנסה למשוך את תשומת לבו של המכשיר להפקדת שיקים, ואינה מבינה מדוע אינו נענה למגעה הענוג והמלטף ואינו משיב לה בשטרות ובצלצולים. היא חשה שהיא חייבת להציע לאישה המושכת עזרה.
זו לא כל כך מבינה מה רוצה ממנה הגברת עם הג'ירפה, ואיך בכלל מישהי כזו, שמגיעה עם ג'ירפה ננסית לבנק, יכולה לעזור לה. היא לוטשת בה עיניים, כמו כולם, ושותקת מרוב תדהמה. יפה מוותרת על הניסיון לעזור ועוזבת אותה לנפשה, להמשיך להתמזמז עם המכשיר.

בהמשך הרחוב הן נכנסות בטעות לגינה מוצלת. ג'יפי נעצרת פה ושם לכרסם משהו. באחרונה מפנה יפה את ג'יפי לכיוון הלא נכון די הרבה. פעם היא ראתה חלק די גדול מהעולם ויכלה לפנות לאן שרצתה. אחר-כך היא ראתה רק מה שנמצא מולה, אם הייתה מצליחה לאתר אותו. כשדיברו אליה, הייתה פונה אנה ואנה בניסיון לאתר את מקור הקול, ואז מתמקדת בשפתי הדוברים, כדי לקרוא אותן. משום כך סברו רוב האנשים שהיא די קוקו, אך לגברים שביניהם לא היה איכפת כל כך אם היא קוקו מאוד, יען כי הייתה יפה מאוד. הם חשבו תמיד שהיא להוטה לנשק אותם, ולכן נישקו אותה בלי רשות. או הניחו עליה ידיים בלי רשות. אבל היא רצתה לנשק רק גבר אחד, שאהב אותה כמו שהיא, או ככה היה נדמה לה אז. אחר כך היא נטשה אותו לאנחות, כי היא רצתה ילד ממנו והוא רצה ילדים שרואים. אותו.
במעבר החצייה הבא היא ממתינה לרמזור שיתחלף. היא עדיין רואה קצת. את האנשים הקטנים מולה, האדום והירוק, שאומרים לה לחצות או להמתין, היא רואה. הם נראים לה חביבים, אנושיים. אינם דוחפים אותה לכביש, מדריכים אותה בלי לגעת, בלי לנדנד ולהציק בשאלות מיותרות. היא מחייכת אליהם כשהם מתחלפים. אך זאת רק אם היא מצליחה לאתר את הרמזור. זה לוקח קצת זמן, אך לבסוף היא מאתרת אותו. ברוב המקרים, לפחות. לעתים האיש הירוק התחלף בינתיים לאדום והיא טרם הצליחה למצוא אותו.
יפה והג'ירפה צועדות עכשיו קצת יותר בניחותא. ברחוב שלמה המלך ג'יפי עוצרת ליד כל עץ רענן לשופינג ולקריאת עיתונים. ליד גן-העיר מישהו שם ליפה רגל ומשתטח אפיים ארצה. נראה לה, שהוא עשה זאת כמחווה ליום הג'ירפה הבינלאומי, או משום שהוא סיני. בסין נהוג להשתחוות. אך מכיוון שאינה בטוחה, היא שואלת אותו אם לא ראה אותה.
"אני?" הוא צורח לעברה בזעם. "את עיוורת או מה?"
ברחוב סוטין היא מבקשת ממישהי בנימוס לכוון אותה לבניין השגרירות.
המאבטח שבפתח בוחן את תעודותיה אך אומר בקול סמכותי וחמור:
"ג'ירפה? נְייֶה!" אחרי דין ודברים, שעולים לטונים צורמים כשהיא מסבירה לו בעברית בסיסית, שהג'ירפה היא העיניים שלה ולכן היא נכנסת איתה לכל מקום, גם לשירותים, הוא הולך לשאול את הבוס. כעבור דקה הוא חוזר ומכניס אותן פנימה ואף מלווה אותן לחדר ההמתנה של השגריר. שם הוא דוחף את יפה לתוך כורסה מרופטת. ג'יפי נשכבת כהרגלה בפישוט איברים במרכז השטיח הפרחוני ומתחילה ללעוס אותו להנאתה.
רבע שעה אחר כך נפתחת דלת החדר. השגריר יוצא לקראתה, כולו חיוכים, מנשק את ידה באבירות, אוחז בה כדי לעזור לה לקום, דוחף אותה בגבה לחדרו, לוחץ בחוזקה על כתפיה כדי להושיבה בכיסא, ושואל בשיא הנימוס הפולני:
"פאנה מובי פופולסקו?" (הגברת מדברת פולנית?) היא עונה לו "טרושצ'קה", שזה "מעט מאוד" בפולנית, אבל נראה שהשגריר כבד שמיעה, שכן הוא מתחיל לצקצק בפולנית שוטפת. יפה שומעת משהו על אבא וכבוד, אך אינה מצליחה לעקוב אחר שטף דבריו.
היא חושבת שאולי הוא מסביר לה מה לא בסדר איתה ולמה לא מגיע לה דרכון פולני, ומתחילה להרגיש לחצים בחזה, קוצר נשימה וקוצים בישבנה מהחשש שתצטרך לענות לשאלה כלשהי בהגיון. היא משתוקקת לקום ולעזוב, למקום שבו מדברים בשפה תומכת חלונות עשר.
חצי שעה אחר כך מנשק השגריר שוב את ידה בחיוך מאוזן לאוזן והודף אותה החוצה, תוך ליטוף עדין של ישבנה. היא מחליטה לעשות את הדרך חזרה באוטובוס והולכת עם ג'יפי לתחנה של קו 55.
"איזה קו את צריכה?" שואלת אותה מישהי בטון חינוכי וסמכותי משהו. יפה כבר יודעת, שרוב הרואים חושבים בשפה השייקספירית. כלומר: שלגבי דידם, לראות או לא לראות זו תמיד השאלה. רובם לא ראו ולא שמעו על 50 גוונים של אפור, בטח לא במציאות. ליפה כבר נמאס להסביר להם, שלעתים היא רואה את מספרי הקווים ושומעת את האוטובוסים מדברים. פעם ענתה לגברת שייקספיר אחת: "אני יודעת לקרוא", וזו פקחה עליה זוג עיניים נדהמות. עיוורת יודעת לקרוא? וואו!
כשהיא עולה לאוטובוס מישהו דוחף אותה קדימה ולמעלה. הוא סבור, כנראה, שגם הרגליים שלה חלשות וצריך לעזור לה לטפס, למסכנה. מרוב עצבים, היא כמעט דוחפת לו בעיטה בביצים.
"לאן את צריכה?" שואל הנהג האדיב בקול.
היא אינה מגיבה. מתיישבת מעוצבנת, מנסה להתנתק מהעולם. לחלום על העבר הרחוק, כשהיו לה עיניים ירוקות בורקות. על האהבות האבודות. על ים וגלים, שפעם פילחה אותם בתנועות חתירה ללא מורא.
"לאן את צריכה, גיברת?" היא קופצת ממקומה בבהלה. מישהו צועק בקול רם. מה קרה? יש מחבל באוטובוס? לא, זה הנהג שאינו מרפה.
יפה רוצה לרצוח אותו משום שהוא מעורר מהומה סביבה ומסב אליה תשומת לב מיותרת. היא מבינה את המוגבלות שלו ושל כל האחרים, את הליקוי בצורת חשיבתם. את בורותם ואת דעותיהם הקדומות. אך היא מתקוממת. אני ילדה גדולה, יכולה לעשות הכול בעצמי! היא מתריסה בפני אבא, שעטף אותה בהגנת יתר ולא הניח לה לנקוף אצבע. אתה כבר אינך! אני חייבת להתמודד בעצמי! לא רוצה עזרה! עזבו אותי במנוחה! לא רוצה עזרה!!!
יפה חשה, שהיא מניעה את שפתיה כשהיא מדברת ללא קול, צורחת בשקט נואשות לתוך עצמה. המוח שלה משחזר את כל המכות הכחולות שספגה בדרך מכל האנשים הטובים, שאינם מבינים למה היא כועסת עליהם. מאחורי משקפיה הכהים נקוות דמעות בעיניה. גם ג'יפי, שחשה בהלך רוחה של גבירתה, מזילה דמעה או שתיים.
חמש דקות מאוחר יותר, בדרך הביתה, היא נכנסת עם ג'יפי למרכול לקנות כמה מצרכים. השומר בכניסה כבר מכיר אותן ומניח להן להיכנס בלי שאלות. בקופה שואלים אותה משהו. יפה אומרת "כן" כי נדמה לה שאומרים "תשלומים". רק בבית היא מגלה, שדחפו לה חבילת בוטנים מעופשים בעשרה שקלים. היא לא ראתה מה זה היה, כי הקופאית האדיבה עזרה לה בלי שביקשה ושמה הכול בשקית.
בבית היא ממלאת לג'יפי את קעריות המים והמזון, מלטפת ארוכות את ראשה הקט, מרעיפה עליה נשיקות ונכנסת למיטתה. מרוב תשישות היא נרדמת מיד.
את שנתה קוטע צלצול ממושך וצורמני בפעמון הדלת. המצלצל משאיר את אצבעו על ההדק במשך דקות ארוכות ואינו מרפה.
"מי שם?" היא שואלת מאחורי דלת נעולה.
"שליח מהשגרירות הפולנית".
יפה פותחת לו. הוא מושיט לה מעטפה חומה גדולה חתומה בחותמת שעווה אדומה.
"מהשגריר. בבקשה לחתום כאן וכאן".
היא חותמת, למרות שאינה רואה על מה. ביד רועדת היא פותחת את המעטפה ומוצאת בה דרכון פולני אדום, עם כל החותמות הדרושות. "ג'יפי", היא לוחשת לג'ירפת הנחייה שלה ומנפנפת מול אפה בדרכון, "רוצה לנסוע לפולניה?"
ג'יפי מרחרחת, ואז פוערת את לועה, חוטפת את הדרכון מידיה ולועסת אותו על קרבו, על כרעיו, ועל קרעיו.

fleche up   חזרה

לא ידעתי

נצן אלמוג | ליווי: אורית גידלי

lo-yadati
ה
דרך מהחנייה לשער בית הספר היא קצרה. בכל פעם שאני הולכת בה אני מוצאת את עצמי בוהה במחזה של סיום היום ואיסוף הילדים. הסעות נכנסות ויוצאות, אוספות את הילדים כמעט באפס מגע, כמו חבילה שצריך להעביר ממקום אחד למקום אחר. דלת נפתחת, ילד מוכנס פנימה, דלת נסגרת, מכונית נוסעת.
הילדים בכיסאות הגלגלים מורמים אל תוך הרכב במעלון אחורי, מינימום חיכוך עם העולם שבחוץ. חלק מהילדים חוזר הביתה, האחרים חוזרים למסגרות דיור שונות הנקראות בפי פקידות הרווחה "דיור חוץ ביתי". כאילו שיש מישהו שגר מחוץ לבית חוץ מהומלסים.
הטקס הזה חוזר על עצמו כל יום. כל יום. כל יום. תמיד הסבירו לי שילדים עם מוגבלויות צריכים דברים קבועים. סדר יום. שהכול יהיה מתוכנן, ועד כמה שניתן צפוי וידוע. בלי הפתעות ובלי שינויים. אין יום אחד שאימא לוקחת לחוג ונותנת נשיקה. או סבתא שמפתיעה ואוספת מבית הספר. או יום אחד שהולכים לחבר או עוצרים אצל הירקן בדרך הביתה.
כל יום. כל יום.
אין טעם לחשוב על זה עכשיו. היום יום שלישי, זה היום שלנו . אני מחנה את האוטו הקטן והצהוב שלי בחוץ ונכנסת לבית הספר.
עוד כמה צעדים ואני נעמדת בדלת הכיתה מתחילה להרגיש את האחיזה של הידיים הרפויות שלך בידי עוד לפני שאני רואה אותך. "שלום. מה שלומכם ?" אני זורקת לעבר המטפלות ומעט הילדים שנשארו בכיתה. בתוך שנייה דביר כבר ניגש אלי בצעדים הכפופים והנמרצים שלו, האצבעות כבר מושטות, קצת רטובות מרוק.
אנחנו חוצים דרך הכיכר אל מגרש החנייה. אוחזים ידיים. בכל השנים שגדלנו ביחד, שאלתי את עצמי מה אתה יודע. מה אתה מבין. האם אתה מזהה את האוטו שלי כי הוא כל כך צהוב או כי הוא הרכב היחיד שחונה בשעה הזאת בחניון או כי אתה פשוט מזהה אותו ויודע שזה האוטו שלי ושעכשיו ניסע יחד לבית שלי. בכל מקרה, אם כך או אם כך, תמיד אתה קופץ פנימה למושב האחורי, נשכב, משתרע על הגב ומחכה שאני אבוא להחזיר אותך לישיבה ולחגור אותך. הגוף שלך אמנם קטן אבל חזק והמאמץ שלי להושיב ולחגור אותך גורם לך לצחוק.
"נוסעים הביתה" אני אומרת, מתיישבת ליד ההגה ומתניעה את האוטו. יודעת שתוך שתי דקות תחלוץ נעליים, תוריד גרביים, תשלח את כפות הרגליים הגדולות שלך אל בין המושבים הקדמיים ותניח אותם ממש ליד האמברקס.
"בא לך מסז' ברגליים דביר ?" אני שואלת, שאלה רטורית. שאלות רטוריות זה עיקר השיח ביננו. אני הרי יודעת את התשובה ואתה הרי בכל מקרה לא מדבר. אומרים שאתה גם לא ממש מבין.
יד אחת על ההגה והשנייה מנסה לעסות את הרגליים שלך. כבר מתחיל להחשיך ואני רוצה להגיע.
"אתה רעב דביר ?" אני שואלת אחרי שעה של משחקים בבית. לא משחקי קופסה או הרכבה. משחקים אחרים. חברה אוטיסטית פעם לימדה אותי שקוראים לזה "משחשים" משחקים שעושים שימוש בחושים כמו להדליק ולכבות במהירות את האור בסלון שוב ושוב , או ללחוש לחשושים היישר לתוך האוזן. אתה חייב להיות רעב אחרי שעה של משחשים.
"רוצה לאכול דביר ?" אני שוב שואלת, תמיד אני מרגישה צורך לשאול, כאילו לקבל ממך אישור שבשתיקה שהכל בסדר ואפשר לעבור לשלב הבא.
זמן ההכנה של ארוחת הערב זה הזמן שלך לבהות במסך הטלוויזיה. ברוב המקרים אתה לא ממש בוהה אלא יושב קרוב קרוב למסך, מלטף את הדמויות שמופיעות על המרקע, לפעמים גם מלקק אותו. סוג של משחש.
אני ניגשת למטבח ומתחילה להכין את ארוחת הערב הקבועה שלך. קבועה מאז שאני זוכרת את עצמי. ביצה מקושקשת. גבינה לבנה. סלט ירקות חתוך קטן עם המון רוטב שאתה אוהב לשתות מהקערית בסוף הארוחה ופרוסת לחם מפוררת לחתיכות – לא גדולות מדי שלא תחנק ולא קטנות מדי שתצליח לאחוז בהן. שנים זו אותה ארוחת הערב. כל יום. כל יום. כל יום.
"בוא דביר, ארוחת הערב מוכנה. בוא לשולחן" אני קוראת לך, חושבת לעצמי אולי הפעם זה יקרה ואתה תקום, תעזוב את מסך הטלוויזיה שנראה כמו זכוכית של חלון קר ומלא אדים אחרי שמיליון ילדים ציירו וקשקשו וכתבו ומחקו עליו. אבל זה כמובן לא קורה ואני צריכה לכבות את הטלוויזיה בדיוק באמצע בובספוג ואתה קצת כועס אבל בסוף נכנע לכפות ידי שמכוונות אותך לשולחן הקטן שבמטבח. אתה מתיישב ואני לידך.
אנחנו לא אוכלים ביחד. זה לא משהו חדש. זה מנהג שהשתרש אצלנו מילדות. אתה אוכל בשעה שלך את האוכל שלך וכל שאר המשפחה ביחד בשעה אחרת. אתה אוכל לבד ומורח חצי מהאוכל על השולחן .
אני לא יודעת אם מישהו חשב פעם שאולי אם תשב עם כולם אז גם תתנהג אחרת ותעשה פחות בלגן. בכל מקרה אני לא מתכוונת לנסות. אין לי בעיה עם לכלוך ובלגן אבל יש לי בעיה עם כל העיסה הזאת שאתה אוכל ולא רק איתה, עם כל דבר במרקם דומה. פעם שאמרתי למישהו שיצאתי איתו שאף פעם לא טעמתי חומוס הוא שאל אותי אם אני רוסיה. "לא, לא רוסיה, סתם לא אוהבת" עניתי לו מדחיקה מאות סיטואציות של שולחן מרוח בגבינה לבנה, קוטג' ומקושקשת ותחושה שאני עומדת להקיא שנתקעה לי בגרון.
"שב דביר, הכנתי לך בדיוק את מה שאתה אוהב" אני אומרת לך ואתה באמת רעב כי אתה מיד מתיישב ומתחיל להעמיס אוכל מהצלחת על הכף בתנועות גמלוניות. "בתאבון, אני רואה שאתה ממש רעב" אני אומרת ואתה ממשיך בשלך, מעלה ומוריד את הכף, מצליח לא רע להעמיס מהאוכל שמתערבב לו בצלחת ומתחיל להפוך לעיסה אפורה. אחרי כמה ביסים אתה עוצר. "מה קרה דביר ? זה לא טעים לך יותר ?" אני שואלת ומנסה להסתיר את הסלידה שלי מהעיסה.
אתה מסתכל עלי לרגע ומיד נעמד.
"מה קרה דביר ? אתה באמצע האוכל ? מה אתה לא רעב יותר ?" ואתה מתחיל לכווץ את כפות הידיים זו מול זו כמו שאתה עושה בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניך ועוזב את השולחן לכיוון המטבח.
"לאן אתה הולך דביר ? לא סיימת לאכול" אני בעקבותיך ובראש רק חושבת לעצמי שאולי עדיף ככה לפני שכל העסק נהיה מלוכלך מדי
. אתה כמובן לא עונה לי או מתרגש מהעובדה שאני מדברת אליך ורק ממשיך ללכת לעבר המקרר, נעמד לידו ודופק עליו.
"מה אתה רוצה דביר ? האוכל שלך על השולחן. אתה רוצה את המעדן שלך ? אתה יודע שאתה תקבל את המעדן רק בסוף האוכל נכון ?" אבל אתה מתעקש וממשיך לדפוק על המקרר בכעס.
אני מבינה שאין שום טעם להתעקש, ממילא אי אפשר לגרום לך לעשות שום דבר שאתה לא ממש רוצה. בכניעה אני פותחת לך את דלת המקרר מחכה שתוציא כמו תמיד את המעדן שלך. אבל אתה לא. אתה מתחיל להתכופף ולחפש משהו בין המדפים.
"מה אתה רוצה דביר ? אני לא מבינה מה אתה מחפש ?" אני אומרת ושוב חושבת לעצמי על השיח הלא סימטרי הזה שיש ביננו, אני שואלת ושואלת ואומרת ומדברת ואתה רק מהמהם, מסמן בתנועות ידיים, מכוון.
"המעדן שלך במגירה כמו תמיד" אני אומרת בנוקשות, אבל אתה בכלל לא מתעניין לא במעדן שאת מיקומו אתה יודע היטב ולא באמירות שלי שנזרקות לחלל וממשיך לחפש.
אחרי כמה דקות אתה מוציא מהמקרר צנצנת עם זיתים ירוקים מגולענים ונותן לי אותה.
"דביר אתה לא יודע ללעוס זיתים" אני אומרת לך ואתה מראה לי את הצנצנת. מתעקש שאפתח אותה. "אני באמת לא מבינה דביר. אני לא חושבת שאתה יכול לאכול את זה" אני אומרת ובינתיים מוציאה מהארון צלוחית קטנה. בצנצנת השקופה מסננת צהובה שנראית כמו מטריה הפוכה איתה מוציאים את הזיתים כדי לא לדחוף פנימה אצבעות. סבתא אומרת שזה הדבר שהורג את החמוצים הכי מהר, שכל אחד דוחף את האצבעות והחיידקים שלו פנימה. אבל מרוב סקרנות אני פשוט מוציאה כמה זיתים עם כף היד ומגישה לך בצלוחית. "הנה, זה מה שרצית ?" אני שואלת ואתה שולף זית ומתחיל ללעוס אותו בהנאה. "רק שלא תיחנק דביר, תלעס טוב טוב, זה מסוכן" אני אומרת לך ואתה כבר בדרך לזית הבא כל הפה שלך מלא ריר עוד יותר מבדרך כלל.
אני מסתכלת עליך, עומד ככה ליד השיש, מנשנש זיתים מצלוחית, מאושר, וחושבת שבעצם אתה בדיוק בגיל של לצאת לפאב ולנשנש איזה זיתים עם בירה עם חברים מהתיכון. אתה עומד במטבח מולי, לובש חיתול כמו תמיד, מרוח בגבינה לבנה ומקושקשת ואחותך ההיסטרית מפחדת שתיחנק מהזיתים שמצאת במקרר.
ואני חושבת על זה שבעצם ההגדרה הזאת "פיגור שכלי עמוק" לא ממש מתאימה לזה שהצלחת להבין שיש בבית מקרר ויכול להיות שיש בו משהו שאתה ממש אוהב לאכול ואתה יודע שזה שם, ואתה יודע לחפש אותו ולהצביע עליו ולאכול וללעוס אותו ולבלוע ולא להחנק.
אבל באותה שנייה אני חושבת שבעצם אולי לא, אולי זה סתם מקרי ובכלל זאת הפעם הראשונה שלך שאתה טועם זיתים. יותר מכל אני מבינה שאני פשוט לא מבינה ולא יודעת כלום עליך ועל מה אתה אוהב ובמה היית בוחר אם לא הייתי מגישה לך את אותה ארוחת הערב כל יום. כל יום. כל יום. מאז שאני זוכרת את עצמנו.
בבוקר אנחנו שוב חונים עם האוטו הקטן והצהוב שלי במגרש החנייה. אני מלווה אותך לכיסא הריק בכיתה שלך ואתה אוחז בידי, רוצה שאשאר עוד קצת. לובה מלווה אותי אל הדלת כדי לסגור אותה ולהתחיל במפגש הבוקר מאחלת לי "יום טוב" ואני לרגע נעצרת, מסתובבת ואומרת לה "את יודעת שדביר אכל אתמול זיתים ? הוא בעצמו בחר אותם מהמקרר וזלל כהוגן". היא מחייכת חיוך שחושף שיניים מוזהבות ואומרת לי במבטא סיבירי "בטח, דביר מת על זיתים".
"לא ידעתי" אני אומרת "לא ידעתי" ויוצאת מהכיתה דרך הדלת הגדולה והכיכר המתרוקנת מרכבי ההסעות אל האוטו הקטן והצהוב שלי.

fleche up   חזרה

על נשימות שלקחתי

רונה סופר | ליווי: עידן גרינברג

resp
ש
ירה שכבה עם אח של יאיר. הם היו שיכורים והיא לא זכרה בבוקר. היא סיפרה לי הכול כשבאה בשבת והביאה לי עוגת אגוזים שאמא שלה שלחה. היא אף פעם לא חוסכת ממני את הפרטים של החיים ולא פוחדת להכאיב לי, ואני אוהבת אותה על זה. וגם קצת שונאת. מרטין האחות כיסתה אותי קודם היטב, שלא יהיה לי קר. בדקה לי "סימני חיים". יש לי דופק וסיטורציה טובה, אז אני כנראה בחיים. אני חושבת שהיום מגישים אפונה. אני שונאת אפונה.

כל בוקר לארס המתנדב ההולנדי בא לעשות לי תרגילי נשימה. הוא מעיר אותי, מנתק אותי ממכונת ההנשמה, מרים לי את הראש בעדינות ומגיש לי לפה צינור עבה מפלסטיק עם נפחים שונים לנשוף לתוכו. הוא חתיך ובלונדיני. לפעמים אני חולמת עליו בלילה, לא מרשה לעצמי בימים. בלילות הוא נוגע בי ומתכוון לזה. בימים הוא לא. בלילות הוא מלטף לי את הצלקות. הוא מחבק אותי בפראות מדודה. הוא מלקק את שאריות עורי השלם. הוא חונק אותי וזה ממלא אותי אוויר. אני מתעוררת לזרועותיו הלא שלי. הוא רמה אחת מעליי. או שתיים. הוא לא באמת. אבל בהיררכיה המשונה שהחיים שלי נפלו אליה הוא כן. אני בטוחה למשל שהוא אוכל לבד את החביתה או קושר את השרוכים שלו לגמרי לבד.
הגרון שלי פתוח. צריך לנקות אותו מדי כמה שעות. המילים שלי מרחפות. שקטות. הוא דווקא מחבב אותי, אני בטח מטופלת חביבה. אני חושבת שהוא מתגעגע הביתה, לרקוד ואלס עם נשים בהירות וקלות תנועה.
אם אמא לא מגיעה בבוקר להאכיל אותי אני מצליחה להתחמק מלאכול ארוחת בוקר. אני שונאת לאכול. אתמול פיזיותרפיסטית מבוגרת בשיער קצר וחזה שטוח הגיעה לראות טיפול שלי. היא נגעה לי באגן וברגליים בתנועות אסרטיביות. זה הבהיל אותי. אולי כי זה היה לי נעים. אבל הגוף הזה כבר לא שייך לי, אני מזכירה לעצמי. אסור. הוא של האחיות, ושל הרופאים, ושל הפיזיותרפיסטיות, הן עושות בו כרצונן. אני כבר לא. אבל המילים עוד כן. עוד מעט רותי תכנס לחדר, תפקיע ממני שאריות של שליטה על הגוף שלי ועל שאר הרוח שלי. רותי נחמדה, היא תחייך כשתפשיל את מכנסיי. הרוח שלי כבולה בסדים לידיים ורגליים שהיו פעם חופשיות וקלות. שהיו פעם מובנות מאליהן. פעם הייתי מובנת מאליה.

האצבעות ברגליים הן רק שלי. לא מרשה להן לגעת. מדי בוקר רותי האחות נכנסת לחדרי, היא תמיד מכינה לי גזרי עיתונים כאלה עם כותרות היום. היא עשתה לדובי שיושב בחדר עגיל באוזן. זה הצחיק אותי. מדי בוקר היא מעבירה אותי למיטת הרחצה הכחולה, מכסה את גופי בסדין לבן, ומגלגלת את המיטה לחדר הרחצה הגדול. היא רוחצת לי את הגוף, את סבון בית החולים היא מחליפה בסבון בריח לוונדר נעים שאימא קנתה לי. בעדינותה הרכה היא מעבירה לי את הספוג החד פעמי על גופי, נזהרת מהצלקות ומהאזורים האינטימיים. אין באמת סיבה. הרי כל גופי הוא רכוש בית חולים, מותר לעשות בו הכול. אבל באצבעות הרגליים אני לא מרשה לגעת. כשהיא מתקרבת אליהן אני מצטמררת. היא מחייכת את חיוכה מלא השיניים הקצת מצהיבות ומנסה שוב. בסוף היא מתייאשת. אני מנצחת. רותי היא גרמניה גיורת. סיפרו לי שהגיעה לארץ במסגרת תכנית כפרה של צעירים גרמנים והתחתנה עם בחור נכה שהיה מטופל בבית החולים והתגיירה. בן זוג נכה נשמע לי כמו כפרה מוחלטת.

הבנים הגיעו לבקר ביום שלישי אחרי הצהריים, ברוך הביא לי פוסטר ענק של קורט קוביין אהובי. I HATE MYSELF AND I WANT TO DIE. הם תלו לי את הפוסטר עם העיניים היוקדות על הדלת הנעולה שלא מובילה למרפסת. מצחיק, אבל אני כבר לא רוצה למות. פעם רציתי. כשהייתי בורחת ומעשנת עם הבנים מגן העצמאות רציתי. בראש שלי אני אותה חתולת רחוב יחפה, ולא רוצה לראות מה שיש להם עכשיו בעיניים כשהם מביטים בי. הם מרחמים עלי. על הפריקית הפצועה והמנותצת שהפכתי להיות. הלכתי לערב הגמר של הכיתה עם רחל בת השירות היפה. הגעתי לאזור הבריכה בבית זית ועם כיסא הגלגלים העצום שלי, מחוברת למכונת הנשמה, הרגשתי כמו היפופוטם בין כל הנימפות המצחקקות שסביבי. מזל שהכיסא גונן עלי מצליפותיהן. מסביבי רקד אוויר ירושלמי צלול ואלוהי, שלא יכולתי לנשום אותו לתוכי, רק לגעת בו בעורי החשוף. יאיר לא דיבר איתי מילה. יאיר, שביחד היינו חברים הכי טובים והילדים הכי פרועים, הסתכל עלי בעיניים הכחולות השקופות שלו ולא ראה אותי. הוא ישב כל הערב עם רחל היפה. בסוף הערב רחל סיפרה לי שהוא בעצם לא הפסיק לדבר עליי וסיפר לה איך הייתי "פנתרה". זו פעם הראשונה שאני מבינה את זה, אני בעצם מתה.

פאדי הוא דרוזי מחורפיש. הוא האח הפחות מוצלח של רחאב. האח השני הוא תאום שלו והוא גשש בצבא. או קצין, או רמטכ"ל. אני לא באמת מבינה בצבא, יותר בתחבושות. לפאדי יש זיפים וצלקת על הסנטר. הוא שחור כמו הלילה ויש לו ריח של עיזים ומדבר. הוא פרוע. ליבי יוצא אל הצלקת שלו. איך היא קרתה לו, ואיך תעקצץ את קצה אצבעי כשאגע בה. רחאב משותקת ברגליים. האחים שלה באים לבקר אותה הרבה. כל בוקר רותי האחות מקפידה לקלוע את שערה הסבוך לצמה. אני חושבת ששמים לה חזייה. לי הם לא מסכימים בגלל הצלקות. מרטין אומרת שגם אין לי באמת בשביל מה. אני מחייכת אליה, מצליחה להסתיר כמה שזה מעליב. מצאתי שלחייך זה פתרון נהדר ברגעים כאלו. פאדי נחמד אלי. הלוואי שהוא יגשש אותי, שיריח אותי. אבל אני ריקה. ואסורה. כפותה בצינורות חמצן. אני רק גוף היום. מיום שנפצעתי אני כל כולי גוף אבל אין טיפה אחת של חיים בגוף הזה. לפאדי יש מבטא ערבי וקול עמוק, לי יש מיתרי קול פצועים וקול חרוך. קשה להבין אותי. אם הוא יישאר כאן מספיק זמן ייעלם לו המבטא. לי לא.
מעניין מי יבוא היום. אני מקווה שגם נעמה וגם שירה יבואו. אחת נותנת לי הרגשה של שלווה ואחת של מרד. אולי זה אותו דבר. אני אוהבת כשיוני מבריז מבית הספר כדי לבוא לראות אותי. הוא מספר לי על ספרים שקרא ואני אוהבת להקשיב ולהסתכל על הפלומה שצומחת לו בסנטר. אני חושבת שהוא מאוהב בגליה אחותי. גליה סיפרה לי שהיא התחילה לצאת עם מישהו רציני. נזכרתי שכשהייתי קטנה היא אהבה שעות לסרק לי את השיער, שיער ג'ינג'י מבולגן ומלא קשרים, ועשתה לי צמה סינית. זה זיכרונות שמשאירים אותי חיה. זיכ-רו-נות. יש לי רומן עם מילים. בהתחלה כשלא יכולתי לדבר הביאו לי לוח אותיות שדרכו הייתי מתקשרת. תמצמצי פעם אחת אם כן. פעמיים אם לא. הם לא מבינים אותי. אף פעם לא הבינו. היום יש לי פנקס קטן שאני כותבת בו מילים שאני אוהבת, למרות שהאותיות שלי לא ברורות. גם המילים. אני רוצה לכתוב חוויות שקרו לי, על פרחים שראיתי, על נשימות שלקחתי, על כאבים שגילו לי מקומות חדשים בגוף שלי, על תחושות. אבל קשה לי לכתוב אז אני מסתפקת במילים. אולי יום אחד זה יזכיר לי משהו. הלוואי ויהיה לי את הכוח לשכוח. היום כתבתי "כחול", "חם לי", "מסטיק", "כלב בבטן". האחיות צוחקות שיום אחד אני עוד אכתוב ספר על כל זה.

רק בשבת אמא לא באה. היא שולחת ארוחת בוקר עם אבא, שכן נוסע בשבת. הוא מסיט את הווילון ואור צהוב שוטף לי את החדר. הוא פותח קופסת פיקניק עם חלה טרייה, סלט ביצים עם בצל מטוגן קלות ולימון, עוגת ביסקוויטים וטחינה שאמא מכינה לבד. חושיי הפכו מחודדים מאז התאונה, אני שומעת הכל ומריחה ללא הרף, רק התיאבון נעלם. אוכל של אמא יותר קל לי לדמיין את הטעם שלו. רוחמה האחות של שבת נכנסת לחדר וצוחקת על זה שאני קמה מאוחר. אומרת במבטא הבלגי שלה בוקר טוב צהריים טובים ערב טוב. זה כ"כ מפגר. ואבא צוחק. אחרי זה הוא מתיישב על כיסא ליד מיטתי, מגיש לי את האוכל לפי אחרי שהוא חותך אותו קטן. אני קצת מתפנקת עליו. צוחקת עליו שהחולצה שלו מלאה בשערות של לאקי. הוא נוזף בי בקנטרנות שלא ישכח לי איך מצאתי אותה ובמרמה נתתי לה לישון במרפסת ומאז במיטתי. היום לאקי בריאה מדי בשבילי. כלבים לא שייכים לבית חולים. אני דווקא כן. אנחנו צופים ב"נאנו", הטלנבולה הארגנטינאית, ויש ביננו איזו שלווה שאף פעם לא הייתה. אני כבר לא כועסת. חזרתי להיות ילדה קטנה ואוהבת כמו שראיתי רק בתמונות. ממתבגרת זועמת הפכתי בן יום לזקנה פשרנית שרק מחכה שיקיריה יקפצו לדרוש בשלומה. בועז אחי מגיע להחליף משמרת עם אבא ומביא מהאחיות את הדבר הנורא הזה שדומה לטיט עם ויטמינים וקלוריות שרק הוא מצליח להכריח אותי לאכול. הוא מעביר יד לנקות את האבק ממדבקות האנרכיה והרוקנרול שלי שמודבקות על מכונת ההנשמה. פעם זה היה ענין שלי מתי להיגעל. מתי לקום וללכת. זה כבר לא.

בחלומות שלי אני מאד גבוהה. הראש שלי בגובה צמרות העצים. הידיים שלי ארוכות ורכות, הן מגיעות לאדמה. ממששות אותה. מתענגות על החספוס שלה. אני כבר לא יכולה ללכת יחפה. או ללכת. עור כפות הרגליים שלי שהיה כבר גס מהליכה אינסופית ברגליים חשופות ומקוצים שחדרו אליו, הפך עם החודשים בבית החולים לרגיש וענוג משאת. אני עייפה היום. מזל שבימי שני אין לי פעמיים פיזיותרפיה כמו בדרך כלל. אמא רשמה לי בחדר את מערכת השעות על דף לבן עם לוגו של בית החולים, שיהיה לי מסודר בראש באיזה שעות הטיפולים, ובאיזה שעות הלימודים לבגרויות. יש לי לו"ז צפוף. היא ציירה את הברווזון הידוע שלה בשולי הדף. בחרתי להגביר בבגרות בספרות בנושא של זקנה. אדם זקן מה יש לו בחייו. אני מה יש לי בחיי. אח של אסף נמצא פה השבוע. הוא כהה ויפה וראיתי אותו בלילה שעבר במסדרון בלי חולצה. יש לו שערות שחורות על החזה ושן קדמית חצי שבורה. הוא אמר לי שיש לי את החיוך הכי יפה במזרח התיכון. תהיתי לעצמי האם הוא היה בכל המזרח התיכון שהוא יודע וגם תהיתי מתי נהייתי כזאת צינית. החברים שלי באים אחרי ארוחת הצהריים ולפני שאמא מגיעה מהעבודה שלה להאכיל אותי אז זה משאיר לי קצת זמן לשכב במיטה ולהסתכל על התקרה. אם אני שוכבת בעיניים פקוחות למחצה. יש שם סדקים שנראים לי כמו ציור של נשף של בועות אוויר, ואם ממצמצים חזק ומוציאים את מכונת הנשימה אפשר לראות כוכבים כחולים וצהובים רוקדים. זה מרהיב. מכונת נשמה.

בצורה מסוימת אני שמחה שהתחלתי ללכת לשיעורי הציור של גילה בימי שישי. נכון שנטע הזאת מעצבנת אותי, ולא יאמן כל הקטע ששמו לה את המכחול בפה ואפילו עם ידיים משותקות היא מצליחה לצייר יפה, אבל אני מודה שנעים שם. אני תמיד מגיעה עם כיסא הגלגלים החשמלי שלי, לבושה בשחור עם איזו התחכמות צינית. כבד לי עם הדוקטור מרטינס על הרגלים אבל אני לא מסכימה להחליף. מזל שביום שישי לא צריך לקום מהכיסא במשך כל היום. אני נכנסת לתוך הכיתה הקטנה שתמיד מבולגנת, על הרצפה פזורים מכחולים מטונפים ומסיכות חמצן משומשות. אני לא אודה בזה אבל זה מעורר בי געגועים לכיתה שלי. הם בטח לומדים מתמטיקה, הם בטח לא לומדים איך לנשום מחדש. קשה לי להזיז את יד ימין אבל דווקא יוצאים לי אצל גילה דברים מעניינים. לגילה יש שיער ארוך אסוף מהפוני ורווח קטן בין השיניים הקדמיות. היא מסתכלת עליי תמיד בעיניים ולא נותנת לי להתחמק מהצבע. בפעם האחרונה חזרתי אחרי השיעור למחלקה עם משהו שעשיתי, מצאתי קרש בצורה של חצי שמש וציירתי עליו טוסיק של חמור שהזכיר לי את הטוסיק של לאקי. כשבאתי למחלקה אמרתי לרותי האחות שזה הטוסיק של החמור של המשיח, חשבתי שהיא תצחק. אבל היא רק התרגשה, יותר מדי לטעמי. טוב היא קצת מוזרה.

תמיד מישהו מהחברים שלי בא. כל יום. גם מי שממש לא היה איתי בקשר בחיים שבחוץ. זה מוסיף לי אוויר. החדר שלי הוא הכי מגניב במחלקה, יש בו חיים. בנות השירות אוהבות לדבר איתי כשהן עובדות וגם אחרי. עם השנים שאני כאן בשיקום הן הולכות ומתקרבות לגיל שלי. שרי מהפיזיוטרפיה באה להתייעץ איתי אחרי שהתנשקה עם המתנדב הגרמני ויעל מהמחלקה שלנו התחילה עם אח שלי אחרי שהדרכתי אותה איך כדאי לגשת אליו. הוא רגיש, אני יודעת שקשה לו להיות הרבה בבית החולים. גם לי, תכלס. שבוע שעבר עשיתי בגרות במתמטיקה ובאמצע קראתי לרחל בת השרות, שבאמתלה מסוימת ניגשה לבדוק לי לחץ דם והגניבה לי את התשובות לפונקציה השנייה. חוץ מהאחיות שמפחדות ממני, השאר מאד אוהבות אותי. שמעתי שאמא ורותי האחות דיברו עלי ואמרו שאני דעתנית ומורדת. זה חשוב לי לדעת שאני עדיין קיימת. המתנדבים לקחו אותי לדירה שלהם שבוע שעבר והעלו אותי עם הכסא במדרגות. החזיקו לי פחית בירה ושמו בה קשית שאוכל לשתות. המשקה קפץ לי בפה והרגשתי שמץ של נורמליות.

חגי הביא את לאקי ביום חמישי. הוא משרת עכשיו בלבנון והגיע לרגילה, החליט לעשות לי הפתעה. האחים שלי באים כל הזמן לבקר. אף פעם לא חשבתי שהם כאלה חמודים. חגי התגנב איתה למחלקה בלי שהאחיות ראו, החביא אותה עטופה בציפית ונכנס לחדר שלי מצחקק. מאז שמצאתי את לאקי לא הייתי הרבה בלעדיה. או בלי ציפיות. אני זוכרת איך היא הייתה ישנה איתי תמיד בלילות ותופסת לי את כל המיטה. חגי נכנס לחדרי וסימן לי לשתוק. זו הפעם הראשונה מאז התאונה שהיא רואה אותי והייתי המומה בהתחלה. ומבוהלת. ונבוכה ממנה. וצמאה למגע הפרווה הקצוצה שלה. לאקי הוציאה את ראשה הסקרן מבעד לשמיכה שעטפה אותה והביטה בי. היא נראתה חשדנית. גם הזנב שלה. חגי הניח אותה לידי במיטת בית החולים. לאקי לא רצתה להיפרד ממנו. היא נעמדה לידי, רחרחה סביבה את ריח בית החולים, רחרחה סביבי את ריח הגזות בכלור שעטפו אותי, הביטה בעיניי והסתובבה. ניסיתי לשרוק לה את השריקה שלנו. לא הצלחתי לנפח את ריאותיי העלובות. היא רק רצתה לברוח. דמעה דגדגה לי את העין השמאלית. לאקי לא זיהתה אותי. הרגשתי שאני נופלת. צדקתי. אני כבר לא אותו בן אדם.

היום כולם הלכו מוקדם. אפילו אמא. מוזר, אבל דווקא שמחתי שהיה לי שקט ושלא כהרגלי נכנסתי למיטה מוקדם. מרטין העבירה אותי למיטה, נתנה לי כדורים וכיבתה את האור. זהו. הפלורסנט נעלם בשנייה והחושך מענג את עיניי. המכונה שלצידי משמיעה קולות מונוטוניים שכבר הפסקתי לשמוע. טססס. דממה. טססס. דממה. מחורי התריסים המוגפים חודרים לחדר אורות רחוקים מאד. הפוסטרים שתלויים לי בחדר פתאום נראים מותשים. החלון טיפה פתוח ואיוושת רוח חצופה מגיעה עד אלי, נוגעת בזרועותיי. אני עוצמת את העיניים. מרגישה את איבריי מונחים על המיטה, כל כך כבדים, כמעט פוערים חורים במזרון מרוב כובדם. כבר אין לי דמעות בגוף. האוויר היבש מהמכונה ממלא את ריאותיי ואת גופי השמוט, המצפה לכל נשימה. אני מקשיבה לרוח. היא באה מאד מרחוק. מחופים רחוקים, מחלומות אחרים. היא אומרת לי משהו. אני מחדדת את שמיעתי. מה היא לוחשת לי. אני שומעת אותה.

fleche up   חזרה

השתל

טלי אטדגי | ליווי: אשכול נבו

hashtal
ששש" היסתה נטליה את ילדיה, הם קיפצו סביב הלול של אחותם הקטנה.
"אמא, היא מתוקה. אפשר להרים אותה?" ביקש תום,
"לא חמוד" היא ישנה, אל תפריע לה. האמא הביטה בבתה שהגיעה לאחר ארבעה בנים, חייכה חיוך רחב וליטפה את ראשה של התינוקת ונשקה למצחו של תום ששמח שאינו הקטן עוד.
עם הזמן החשש התעורר בה, התינוקת בת תשעת החודשים לא מגיבה לצלילים ונבהלת כאשר מתקרבים אליה מאחור. בדיקת השמיעה במכון האודיולוגי אישרה את חשדותיה של האם. המצב החדש דרש מהם לשנות את אורח חייהם. האם נטליה שקיוותה לעזוב את עבודת הניקיון ולנסות לעבוד במשרד לא יכלה להרשות לעצמה כי הייתה צריכה לטפל בילדה. העצב התמשך מימים לשבועות ומחודשים לשנים. מאישה יפהפייה הפכה לאשה מרירה וקשת-יום, קמטים החלו לבצבץ בפניה הנוקשים ששמץ חיוך לא עלה בהם מאז נולדה הקטנה.
"למה מגיע לי שהיא נולדה חרשת? כל הזמן קיוויתי לילדה" שיתפה ברגשותיה את בעלה,
"זו בת כמו שרצית" בעלה יעקב לא הסכים עם אשתו,
"הלוואי ויתרחש נס והיא תוכל לשמוע" אשתו לא הקשיבה לו והמשיכה בדבריה,
"את מבינה אותה ויכולה לדבר איתה" הביט באשתו בעיניים רכות, נטליה הנידה ידה בביטול, נמנעה מלהתקרב אל אלונה כשהייתה עם חברותיה, הידיים שהתעופפו באוויר נראו מגושמות.
"אני לא יכולה יותר" קולה עלה באוקטבה,
"תירגעי, תני לה זמן" קולו של האב שמר על אותו טון,
"זה מה שאתה אומר לי כל הזמן"
"ואמשיך להגיד"
נטליה, שעבדה בניקיון בתים כדי לעזור לבעלה להשלים את ההכנסה, טיפלה בבתה בשנותיה הראשונות. לוקחת אותה לשיעורי הדיבור במיח"א, מכון ללימודי דיבור לילדים חרשים וכבדי שמיעה, מלמדת אותה לדבר כפי שלימדו אותה. אחרי הצהריים הייתה משאירה את אלונה בהשגחת תום ויצאה לעבודתה. במעט השעות שנשארו לה הייתה שוגה בחלומות על הילדה האבודה שלה, מה היה קורה ולו נולדה שומעת.

האב, כל בוקר הגיע לחנותו 'המלתחה של יעקב' חנות לבגדים בתחנה המרכזית, בפינת הרחובות נווה שאנן וסלומון, מול קולנוע 'המרכז'. החנות מכרה בעיקר לנשים. תמיד פינק את אשתו בשמלה עם הדפס שונה כל פעם, פעם הדפס פרחוני,פעם הדפס של שחקנית מפורסמת בשחור לבן, או במכנס שמתרחב בקרסוליים, עם חולצה צמודה תואמת. המחווה הייתה מזכה אותו בנשיקה על הלחי, היה מלטף אותה ואומר לה "אני יודע כמה את עובדת קשה בשביל הבת שלנו". בשעות שלאחר הסגירה היה מסדר את החנות מחדש לקראת יום המחרת.
הרחוב בו שכנה חנותו ידוע היה כרחוב הנעלים. לא פעם נכנסו לחנות נשים שמדדו בגדים כדי להתאימם לנעלים שקנו באותו רחוב. המקום שקק חיים. עיני העוברים ושבים היו עובדות שעות נוספות, כאשר הן פוזלות אל תוך החנויות ואל המדרכה עליה טופפו ברגליהם וחוזר חלילה, מנסות לצוד נעליים מתוך המבחר בחנויות ומפלסות דרך לרגליים המוליכות אותן לאן שירצו.
יעקב הכיר את התחרות שרקחה במקום. המוכרים היו יוצאים לעתים מחנויותיהם ומכריזים על סחורותיהם בקולי קולות. אך יעקב לא נאלץ לאמץ את גרונו עד כאב משום שחנותו, שהייתה היחידה שמכרה בגדים ברחוב הנעליים, עמדה במרכז התחנה המרכזית ואליה נמשכו הלקוחות.
לא עבר יום בו לא מכר חולצה.
כאשר שמע לראשונה כי מתכננים להעתיק את התחנה המרכזית למקום אחר, צחק לשמע הדבר. "שוב יבנו ויפסיקו את הבניה לעוד עשרים שנה, בקצב הזה התחנה המרכזית החדשה תקום רק בעוד שבעים שנה", היה טוען באוזני כל מי שניסה להזהירו.
מדי יום היה יעקב הולך ברגל למקום עבודתו מביתו שעמד ברחוב שפירא. היה חוצה את רחוב לוינסקי בו שכנה לה בדד מפלצת הבטון מבין הבתים נמוכי הקומה. התושבים קראו לה 'מפגע סביבתי'. הביט בה ירא, מהרהר ומקווה כי אכן לא יאשרו את המשך בנייתה. הקפיד לחסוך פעוטות, דאג לעתיד ילדיו.
האחים הגדולים ששמרו על אלונה, כשאמם הייתה יוצאת לעבודה אחר הצהריים, היו משחקים עמה הרבה, לקחו אותה לטייל בגינת השעשועים ומשתובבים עמה במגלשות ובנדנדות.
אלונה פרחה בבית הספר. בהפסקות שיחקה עם רות חברתה הטובה בסבתא סורגת, ישבה עם חבריה ושוחחה עמם בשפת הסימנים, שיחקה עם חברותיה במשחקי קלאס וקפיצות בחבל.
מורותיה היו משבחות אותה על ציוניה, מעירות לה להרכיב את המכשירים, מדרבנות אותה לקחת מקצוע נוסף ללמוד בכיתה השומעת. בית הספר היווה עבורה מפלט מאמה. אביה ששמח לראות את בתו כשחזר בשעותיו המאוחרות מהעבודה. אלונה הייתה קופצת עליו בשמחה ומרעיפה עליו חיבוקים, אביה היה מתיישב לאכול ומקשיב לחוויותיה מבית הספר. כשגדלה גערה נטליה בבתה שזה לא יאה לגילה והילדה הפסיקה להראות חיבה לאביה.
אלונה למדה בבית ספר יסודי בשם 'בלפור' השוכן ברחוב שנקרא על אותו שם, בכיתה קטנה עם עוד ששה תלמידים. חלק מהתלמידים השתלבו בכמה מקצועות בכיתות ילדים שומעים. אלונה השתלבה בכמה מקצועות, המחנכת שעקבה אחרי התפתחותה תחילה הכניסה אותה לשיעור חשבון, אט אט הכניסה אותה גם למקצוע לשון ולאחר מכן לעוד מקצועות.
'אוזניים חדשות' בלטה הכותרת באחד העיתונים הגדולים. 'ניתוח להשתלת שתל קוכליארי באוזן של ילד חרש בוצעה בהצלחה לראשונה בארץ' נכתב בכתבה.

את הכתבה תפסה עינו של תום, הוא קרא קצת מהכתוב ואז התלהב וקרא להוריו שיבואו לקרוא. הכתבה הפיחה חיים בנטליה. עיניה נצצו, הישירה מבטיה אל בעלה. הוא הבחין בשינוי החד בנטליה. החלה לפזם לעצמה בבקרים. הקול נעם ליעקב. ליבו החל לחייך שוב. ביקרה בחנותו בהפתעה עם מנה חמה שהכינה. הוא נענה לחיזוריה ומדי שישי הגיע הביתה עם זר פרחי נורית שכה אהבה. על כל אלה, הביטו הילדים משתאים, השינוי דמה למשחק פינג פונג, כל פעם אתה מסתכל על היריב בודק את תגובתו.
"מה דעתך?" לאחר שהסתודד עם הוריו, שאל תום את אחותו אלונה, כאשר זו קוראת את שפתיו.
נתן לה את הכתבה, קראה את הכותרת והזדעזעה. אלונה מסרבת להקשיב. לא רוצה פשוט לשמוע על כך. ניתוח, היא תתחיל לשמוע, ניסה תום לדבר אל ליבה, תבין מה נאמר סביב השולחן כמו אצל רות חברתה. ואלונה עדיין בשלה.
"אלונה" תום החזיק בשתי ידיה "אני יודע שאת מפחדת מהמחט אפילו" הוא הביט לתוך עיניה "אך את תשמעי, את תשמעי אותי אלונה"
אלונה חייך בחיוך שהכיר כספק העולה בליבה. היא מודאגת. היא לא באמת מאמינה שזה יקרה. הוא קורץ לה. היא מביטה בו שואלת. הוא מחייך אליה והיא קוראת לו "מה תום?" תום צחק. "מה עכשיו?" אלונה החלה לדגדג אותו "נו, תספר תום"
"את תמיד רצית לדעת על מה אנחנו הבנים מדברים" הוא סגר את פיו באצבעותיו כמעביר ריצרץ' על שפתיו.
"בשביל זה אני צריכה להתחיל לשמוע?" צחקה ודחפה אותו על הספה והוא דחף אותה חזרה ודגדג אותה כשהיא מתפתלת ומתחנחנת שיפסיק.
"לא יודעת, אני אחשוב על זה" ענתה לתום.
נטליה ניסתה לדבר אל לבה, רואה בעיני רוחה את הסיכוי שתקבל את הילדה שתמיד חלמה עליה.
"לא, זה לא" מתעקשת הקטנה שלה, מביטה בה בעיניים סרבניות, מטלטלת את ראשה בחוזקה כרוצה לחזק את עמדתה מפני אימה.
"אלונה, את חייבת לעשות את הניתוח הזה. זה טוב בשבילך" מבקשת אימה. לאחר שנתקלה באוזניים אטומות, פנתה נטליה לכיוון אחר.
"יעקב, אתה צריך לשכנע את הילדה שתעשה את הניתוח" פנתה אל בעלה " שכנע אותה. בבקשה" ליטפה את לחיו ונישקה על פיו,
"נטליה" יעקב לחלח את שפתיו "את יודעת כמה עולה הניתוח? מאיפה אשיג את הכסף?",
"יהיה בסדר יעקב, ניקח הלוואה" הביטה בעיניו "אתה תצליח אני סומכת עליך" חיוכה הזכיר את האשה היפה שהייתה פעם, הניצוץ חזר לעיניה. נזכר בכאב בימים בהם אהב אותה אהבה עזה ואת החיבה הגדולה ששררה ביניהם. חש את לבו פועם בעוז. מחשבות מתרוצצות במוחו. הכל תלוי בילדה, יכל לשמוע את אשתו אומרת.
המכשיר החדש יעזור לה לשמוע את מה שנאמר סביב לשולחן, הסביר יעקב לבתו. אלונה הביעה את חששותיה כלפי הניתוח והשלכותיו. דיבורים הסתובבו בין חבריה והיא הבינה שהשמיעה דרך השתל לא מובטחת במאת האחוזים. הם נרתעו מהשתל. היא פחדה לאבד אותם. היא תוכל להמשיך להיות בקשר איתם, הרגיע אותה אביה. הבחירה היא שלה, הדגיש, הם יעמדו לצידה. הוא מבקש רק זאת, שתבוא עמו לרופאים ולראות מה המלצתם. אביה מאמין שזה ישפר רבות את הקשר בינה לבין אמה. אלונה ניאותה לנסות ולראות.

"אני עושה שתל" הכריזה בפני רות, חיכתה למענה. תחת זאת, רות הביטה בה במבט חודר, אלונה החזירה מבט שואל,
"זה ישנה אותך" הביטה בה רות,
"לא, מה פתאום?" התגוננה, שתיהן ישבו על חומת האבן שהפרידה בין מגרשי המשחקים, אלונה הציצה מעבר לכתפה לבדוק שאף אחד לא מקשיב לשיחתן. הן התרחקו עד לחומה שניצבה ליד גבול בית הספר. חברתה התמהמהה בתגובתה. אלונה חיכתה ורות הנידה בראשה. אלונה חששה.
"כולם לא יאהבו את הניתוח" ציינה רות, 'נטע זר' קראו לו, דיבורים רבים נסבו סביב הנושא ביניהם, בשביל מה לעשות שתל? בשביל לרצות את השומעים? לרצות את ההורים? הם לא אהבו את הרעיון. יותר גרוע, האמינו כי השתל יגרום להכחדת שפת הסימנים. הנושא הציק להם. רופאים הגיעו לתת הרצאות על השתל. הם התעלמו ופיהקו בזמן ההרצאות עד שהרופאים הפסיקו להגיע. סיפרו להם על ילדים בגילם שעברו את הניתוח בהצלחה ושהשמיעה אצלם משתפרת פלאים, לא ניאותו להקשיב לכך. פילבלו בעיניהם כאשר המורים גילו שהסוללה במכשיריהם נגמרה. קריאת השפתיים ושפת הסימנים הספיקו להם לתקשורת ביניהם לבין עצמם. העולם החיצון לא עניין אותם.
"אני יודעת, אבל המשפחה שלי לא כמו שלך",
"אני מכירה אותך" הביטה בה רות והניחה יד על ברכה של אלונה "אני דואגת לך"
"לך יש מזל, יש לך משפחה חירשת"
" אבל את לא תחיי כל החיים שלך עם ההורים שלך" "אני פוחדת" רות הבינה ללבה של חברתה, ירדה מחומת האבן והתיישבה לידה וחיבקה את כתפה. אלונה סובבה את ראשה והביטה בחברתה, ידיה נחות על הבטון, היססה ולבסוף אמרה,
"אני עושה את זה גם בשביל אמי" רות שתקה וחיבקה אותה שעה ארוכה.
אלונה, התארחה מספר פעמים אצל חברתה רות, הצטרפה לשולחן בזמן ארוחות הערב. כשביקרה אצל רות בפעם הראשונה עיניה נפערו, נדהמה שיכלה להבין כל מילה שנאמרה מסביב לשולחן. חזרה לביתה בעננים וביקשה לבקר עוד. שמץ של תקווה ניטע בליבה, כי אכן תוכל להבין את הנאמר מסביב לשולחן ללא מאמץ וללא צורך בלנדנד, בעיקר לתום, או לאביה בבקשת עזרה.

בפגישה הראשונית של ההורים עם הרופאים התברר כי לא מומלץ לבצע את הניתוח לילדים הנמצאים בגיל ההתבגרות, האישיות שלהם מתעצבת בגיל זה ולא כדאי להכניס שינויים קיצוניים מדי, אך האמא התעקשה שלפחות תינתן לבתם ההזדמנות.
בפגישה עם הרופאים הבינה אלונה כי הניתוח כרוך בגילוח חלק משיער ראשה, נחרדה. תום הרגיע אותה ששיערה היפה יצמח ויגדל.
עברה בהצלחה את המבחנים הראשוניים. המבחנים השמיעתיים, חירשותה הייתה כה עמוקה עד כי לא נשאר אף שריד שמיעה אשר עלול להיהרס בעת הניתוח. עברה גם את המבחנים הפסיכולוגיים שבדקו את רמתה השכלית ובדקו האם היא מבינה את משמעות הניתוח וכי לא תמיד הניתוח יביא את התוצאות הרצויות.
"אנחנו נשתיל מכשיר לתוך האוזן, בצד השמאלי של ראשך קצת מעל האוזן השמאלית" הרופא הצביע על המקום בו יבצעו את הניתוח והמשיך בדבריו "את נחה במשך חודש" הוציא אוויר כאילו יצא אוויר מגלגל, תוחב את שני אגודליו לבתי שחיו ואלונה מביטה בו חציה מחייכת וחציה צוחקת "ואחר כך לעבודה. אנחנו נחבר לראש שלך הגה קטן עם קופסה קטנה וחמודה כמו של סוכריות 'עדשים' של עלית, מכירה?"
"כן" ענתה לו ומהנהנת בראשה לאות הן כשהוא שואל אותה אם היא מבינה אותו כשהוא מדגים לפניה את החלקים של השתל "את הקופסה תצטרכי לשאת על חגורת מכנסייך או לתפור כיס פנימי לחולצה ולשימו שם" היא הביטה בתמונות של אנשים אחרים, שהציגו בפניה, שעברו את הניתוח. "אם הם יכולים, אז גם אני" אמרה.
יום לפני הניתוח, בצהריים הגיעה עם אמה לבית החולים הקרוב לביתה לבדיקות לפני הניתוח. אביה ואחיה תום הגיעו בערב לפני יום הניתוח. תום חיבק אותה בחוזקה. "בהצלחה אחותי" אמר והושיט לעברה בלונים,
"לא היית צריך להביא אותם מחר?" צחקה אלונה.
"רציתי להעלות חיוך"
"והצלחת" ענתה אחותו.
"את תצליחי מתוקה" הרגיעה אמה. אמה החזיקה את ידה עד שנרדמה עם חיוך לפני שנכנסה לניתוח. והייתה שם כשהתעוררה. ראשה נחבש כמעט כולו בתחבושת. לתוך האוזן הפנימית הושתל מכשיר הנקרא כבל מצויד במגנט פנימי. לאחר הניתוח ראשה היה קצת סחרחר, אך זו הייתה תגובה נורמלית, ביום הראשון נבהלה למראה התחבושת הייתה עצובה למראה שיערה. רות ועוד כמה חברות הגיעו לבקרה, אמה הבליגה למראה שפת הסימנים ולא העירה שידברו בקול ביניהם. למחרת החליפו לה את התחבושת הענקית לתחבושת קטנה. ולאחר מספר ימים שוחררה הביתה.
היא נחה בבית מספר ימים, אמה ויתרה לה כשלא רצתה לשים את מכשיר השמיעה בצד הלא מושתל. אלו היו ימים נפלאים במחיצת אימא אחרת שהתגלתה כאוהבת ואכפתית. נסעו יחד לביקורת שבוע אחרי הניתוח והרופא שמח לראות שהפצע מגליד יפה. נשאר לחכות לחיבור השתל בעוד חודש וחצי.
יום אחד יצאו שתיהן לחוף הים. זה היה יום חג עבור אלונה, אמה מעולם לא החסירה יום מעבודתה. פעם ראשונה נאותה לצאת לים לבקשת אלונה, אחרי שנים שלא אבתה לצאת לחוף הים, ואביה היה לוקח אותה ואת אחיה לים. אמה פרשה שמיכה ושתיהן ישבו עליה. אלונה הביטה על הים, ראשה מכוסה בכובע. אמה טרחה על סל הפיקניק שהכינה להן, הוציאה מכל טוב, ביצים קשות, לחמניות, גבינות וזיתים ועגבניות שרי אדומות, הגישה לכל אחת מהן צלחת ושתיהן החלו לאכול. נטליה דיברה על החיים שיהיו להן יחד.
"מעכשיו הכל יהיה שונה" הבטיחה,
אלונה אכלה בשקט, עיניה נצצו, היא פחדה לפצות את פיה שלא לקלקל את יופיו של היום, "את תתחילי לשמוע ותוכלי לצאת לאוניברסיטה ותלמדי" הביטה בה אמה והוסיפה "ולא תהיי כמוני"
"אני לא אאכזב אותך, אמא".
לאחר תקופת ההמתנה, הגיעו למכון האודיולוגי. הקלינאית אביבה הצמידה לראשה של אלונה את המשדר החיצוני באמצעות מגנט אל ה'כבל' . המשדר חובר למחשב. על המסך הופיעו נקודות ירוקות ואדומות.
"את יודעת שיש בשתל שלך עשרים ושניים אלקטרודות?" אלונה הנהנה ואביבה המשיכה "כעת אני מכוונת את האלקטרודות לרעשים שאת תאהבי לשמוע",
אלונה חייכה והזדקפה, שמה את ידיה על השולחן. אביבה הניחה ציור מולה. אלונה הביטה בציור וראתה מספרים מאחד עד חמש כשמתחת לכל מספר עיגול צבע, כשמאחד הצבע הוא צהוב ומתחת לחמש הצבע הוא כתום כהה. מתחת לעיגול הצהוב הופיעו פנים של ארנב כשעל פניו תהייה, כשואל 'מה?'. מתחת למספר חמש הופיעו פנים מחייכות ומרוצות ואחריו פנים מופתעות כשאחת מהאוזניים יוצאת ממקומה.
"את רואה את הציור הזה כשהמספר אחד אומר שאת שומעת חלש מאד וחמש את שומעת חזק וטוב, וחמש וחצי אומר שזה חזק מדי. בואי ננסה עכשיו. איך זה נשמע לך?" הסבירה אביבה, הזיזה נקודה אדומה והביטה באלונה. אלונה היססה. אביבה הגבירה את הצליל.
"מה זה אומר הנקודות האדומות והירוקות?" שאלה אלונה,
"הנקודות האלו הן עוצמת הצלילים של השתל וזה הטווח ביניהן, אם אני מעלה את הנקודה האדומה את תשמעי את הצליל הזה יותר חזק, את צריכה להדריך אותי ולהגיד לי"
"כן, עכשיו זה חזק" הזדקפה אלונה, מביטה לצד מנסה להתרכז ולהקשיב לצלילים הזרים הנשמעים באוזנה. מחייכת ומדריכה את אביבה, איפה להוריד ואיפה להעלות.
נטליה ויעקב הביטו בבתם ובאביבה לסירוגין. נטליה הניחה ידה על ברכו של יעקב. הוא הביט בה וחייך, הניח את ידו על שלה והידק את אחיזתו בה. הרגיש אותה נדרכת. היא לא נשענה אפילו רגע אחד אחורה.
הכיוונון הסתיים, אביבה סידרה לאלונה את השתל.
פתאום אלונה שמעה קול האומר, "אלונה" היא הסתובבה וקראה,
"מי קרא לי?",
"אני" קראה האם וקמה לקראתה כשעיניה נפקחו בהפתעה,
השתיים התחבקו. יעקב קם וחיבק את שתיהן.
באותו יום נפל הפור.
אושר הקמת בניין התחנה המרכזית החדשה, שהקמתו החלה עוד בשנות השישים ועוכבה בשל מחאות התושבים.
לאחר חיבור האלקטרודות לראשה, החלה תקופת האימונים.
הגיעה פעמיים בשבוע למכון לאימוני שמיעה, תחילה הצליחה להתמיד כאשר אימה מלווה אותה ונהנתה מכל רגע, הן נסעו יחד באוטובוס, בחזרה היו יורדות ליד הגלידריה ואוכלות גלידה. כל פיסת תשומת לב מאימה היה כאילו קיבלה עולם ומלואו. פעם יצאו לסרט יחד. אלונה ביקשה סרט עם כתוביות ונטליה הסכימה ומדי פעם במהלך הסרט שאלה נטליה את אלונה אם היא שומעת מה שאומרים. אלונה היססה וענתה שקצת. הצלילים היו חדשים לה. הייתה צריכה ללמוד להכיר את הצלילים ולתרגל מילים ולהבין אותן. תחילה הצלילים הפתיעו אותה, סיקרנו אותה, אך לא התרגלה אליהם, הייתה נתקפת בהלה אם הייתה שומעת פתאום משהו נשבר במטבח, או אפילו כדור שכידררו לידה. שמחה כשקיבלה תשומת לב מאחיה שהשתדלו ודיברו יותר לאט, לפעמים שכחו אך תמיד היא הזכירה להם וביקשה לחזור על דבריהם. הייתה מאושרת לצאת עם אמה מדי פעם לקניות, היו מפטפטות על היומיום בבית הספר, אמה הדגישה את החשיבות של הלימודים כדי להשיג מקצוע ולא להיות כמוה. לא תמיד היה לנטליה זמן כדי לעזור לה באימוני השמיעה והדיבור כפי שהנחו אותה הקלינאית. עליה היה לעבוד קשה יותר בעבודות הניקיון, כדי לעזור לבעלה.
העסק, בתחנה המרכזית הישנה, הפסיק לשגשג. רבים קנו בחנויות במרכז החדש, רבים מהנוסעים העדיפו לטייל במרכז החדש ולא לדרוך על רחובות התחנה המרכזית הישנה ששירתו אותם נאמנה שנים רבות. יעקב לא מיהר לעבור לשם, בתוכו האמין שהלקוחות ימשיכו להגיע לתחנה המרכזית הישנה ויעדיפו את המרחב הפתוח על פני המרחב הסגור. ניחוש שהתברר כשגוי. יעקב לקח קשה את ההתמוטטות של העסק, ראה בתחנה המרכזית החדשה כעין השתלה מכוערת וגדולה שהושתלה על הסביבה. מבנה בטון ענק שמלכלך את עיני הצופה על הבניינים.
למרות שההתמוטטות הייתה איטית, ידע יעקב כי דבר לא ישוב כבעבר, המקום שפעם שקק חיים איבד מחינו. להבדיל מהציפורים הנודדות ממקום למקום בהתאם למזג האוויר, אך תמיד חוזרות לאותו מקום. הנוסעים נדדו לעבר הקניון החדש של התחנה המרכזית החדשה והפעם מבלי שוב.
החל לתת עינו בטיפה המרה.

בארוחות המשפחתיות, אלונה ניסתה להשתתף ולהבין יותר את הנאמר, אך לא הצליחה. היא הביטה יותר בשפתי אחיה וניסתה לקרוא את דיבוריהם, היא איבדה ריכוז כאשר דיברו בבת אחת ולא הצליחה לעקוב מי מדבר באותו רגע. "למה אני לא מצליחה להבין מה שאומרים בארוחות?" שאלה את אביבה. זה ייקח זמן וסבלנות, ניסתה להרגיע אותה. אך האחים לא תמיד היו סבלניים ולא דיברו לאט כפי שביקשה. בסוף כל ארוחה מצאה את עצמה משחקת בצלחתה בוהה בה כבעבר. בחברת חבריה מעולם לא נזקקה לשמוע. התדירויות של הביקורים במכון השמיעה הלכו וירדו. אביבה הקלינאית שטיפלה באלונה, הפצירה שתתמיד יותר להגיע וההצלחה תלויה בה ולא באף אחד אחר. אלונה התקשתה להתמיד להגיע. האימונים תמיד היו בשעות הבוקר, השעות העמוסות בכבישים והיא לא רצתה להפסיד שיעורים. זמני ההמתנה במכון היו גבוהים ומרטו את עצביה. הביקורים במכון גבו שעות ארוכות. אלונה משכה את הביקורים אחת לשבועיים. אביבה נאלצה לחזור על אותם אימונים, כי לא הייתה התקדמות. שוב ושוב השמיעה אותן מילים וצלילים, אלונה הייתה מתיישבת מולה, נשענת על ידיה על השולחן ומביטה באביבה כלא מבינה מה היא רוצה. אלונה עלייך לחזור על האימונים גם בבית, זה לא טוב שאת לא מתאמנת, הייתה אביבה חוזרת שוב ושוב באוזניה. אלונה מניעה את כתפיה לצד. ומתנשמת בכבדות, זרועותיה נופלות לצדדים. התלוננה על הרעשים שלא התרגלה אליהם, אלו רעשי רקע הסבירה אביבה.
בבית אלונה הייתה מורידה את השתל יחד עם המכשיר ומתמסרת לשקט. ישבה בחדרה מכינה שיעורים, קוראת בספר במיטתה, מסתכלת בטלוויזיה בסלון בתוכניות עם כתוביות. מוותרת על האימונים בבית עם השתל.
דבריה של אביבה הדהדו במוחה של אלונה, עם זאת כל הסובב אותה מתרחק ממנה, אביה האהוב מצר על אמה ששכנעה אותו להסכים לניתוח היקר, כעת הסתגר בתוך עצמו. כשהיה חוזר הביתה, לא אבה להקשיב לפטפוטיה, היה מקשיב בחצי אוזן. מחייך אליה ומלטף אותה בהיסח דעת. עיגולים שחורים הקיפו את עיניו, הבחינה אלונה וניסתה לעודד את רוחו בסיפוריה על חבריה כפי שאהב להקשיב לה פעם. חיכתה שיביט בה, אך היה מסתכל על העיתון ורק הנהן. לא שיתף אותה בחוויות שהיו לו בחנות כבעבר, אפילו לא אמר מילה על מה שסיפרה לו, רק שתק ושתק. אט אט הפסיקה לשתפו. אמה מתרחקת ממנה יותר מבעבר, זועמת על השעות המרובות שעליה לעבוד מחוץ לבית.

החלה להוריד את מינון הביקורים במכון, אחת לחודש עד שהפסיקה להגיע.
'אפילו הנמלים לא מרגישות לבד' הביטה יום אחד בנחיל הנמלים העמל וחופר גומחות חול. אחיה הגדולים עזבו את הבית, אפילו תום האח הצעיר התגייס.
החובות של האב תפחו ותפחו, מרוב תסכול מרגיש כי רומה על ידי אשתו, נטליה הייתה חוזרת עייפה מהעבודה ולא נתנה לו תשומת לב כפי שקיווה. הייתה פונה לעבודות הבית וכשציפה לה במיטה התהפכה לצד השני והחלה נוחרת. כעס בלבו על יחסה כלפי הילדה, אך לא היה ביכולתו לעשות מאומה. מצא מפלט במקום עבודתו, דאג לחזור בשעות מאוחרות הביתה. שקע אט אט לתוך תהומי השכחה שהעניקו לו המשקאות החריפים.
שנתיים שלוש עברו.
הוריה הזדקנו בעשר שנים, כל אחד מסוגר בעולמו שלו, אביה עדיין מחכה ללקוחות שיבואו לחנותו והאם לוקחת על עצמה עוד עבודות ניקיון בבתים.
אלונה שקעה יותר ויותר בתוך עצמה. חבריה הבחינו במצב רוחה.
"למה הגעת מאוחר היום?" שאלה רות, "נו, את יודעת הכיוונון של השתל" אלונה הרימה עיניה מעלה כתפיה רפו לאחור בעייפות, התורים הארוכים התישו אותה, ההטפות החוזרות ונשנות, "בשביל מה את צריכה את השתל?" העירה רות, אלונה משכה בכתפיה, זרועותיה נופלות לצדדים מנידה בראשה,
"במילא את מדברת איתנו בשפת הסימנים" הוסיפה רות.
אלונה הסתגרה, אך רות משכה אותה לפעילויות ולא אפשרה לה להתבודד, ועם הזמן שעבר אלונה התאוששה וחזרה לפרוח ובחברת הדומים לה לא נזקקה עוד לשתל, התדירות בה השתמשה בו הלכו וירדו. הצלקות בראשה הגלידו, במקומם צצו צלקות חדשות בלבה.

החלטה חדשה ניבטה.
הסירה את המקלט-משדר מראשה, שמה אותו בתוך קופסה שחורה יחד עם המיקרופון ומעבד הדיבור. הכבל המושתל באוזנה של אלונה נותר מיותם כגרב שאיבדה את בן זוגה בכביסה. היא נסעה באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה אל מקום העבודה של אביה. הוא ישב על כיסא שרפרף עשוי מעץ קלוע, מעשן בסיגריה ומביט בעוברים ושבים האצים רצים על פני חנותו ולא מעניקים לה מבט. הביט באלונה בהפתעה. במה זכינו לביקורך? חייך אליה וקם לקראתה. החוויר כשראה את פניה הקודרות הביט לעבר ידה, ללא מילים מסרה לו את הקופסה השחורה. חיוכו נמחק באחת.
"אלונה?" הביט בקופסה בעצב והושיט ידיו להחזיק בה,
"את רוצה משהו? קחי חולצה יפה", אלונה הנידה ראשה ללאו, קולה נשנק. הוא הקריב למענה את חייו והיא מושיטה בקלות שכזו את הדבר שלמענו הוא עבד ועדיין עובד,
"אני לא יכולה יותר" נשקה ללחיו וחיבקה אותו חזק ויצאה מחנותו "אני אוהבת אותך אבא, אך לא את הדבר הזה",
"את בטוחה בתי?" פתח את זרועותיו אליה,
היא נכנסה לתוך חיבוקו החם, ייבבה בעוד הוא מלטף את ראשה, מנסה להרגיע אותה בקולו, אך היא חזרה לא לשמוע,
"אבא, קח את זה למישהו שזקוק לזה יותר ממני" ניגבה את עיניה בעודה בוחנת את תגובתו, אביה רק הטמין את הקופסה במגירה שמתחת לקופה הרושמת.
היא נפרדה ממנו בחיבוק נוסף והתרחקה מהחנות לעבר התחנה שתקח אותה חזרה לבית הספר, נכנסה אל מתחם התחנה המרכזית, מביטה בחלל השומם מחפשת אחר התחנה שלה. דמעות עלו בעיניה כשהעלתה את דמותו של אביה, היושב בדד בחנותו.

fleche up   חזרה

שולחן שבת

ליזי דיסקל | ליווי: יפתח אשכנזי

shabbat-table

בתמונה: חנה ואבא

ב
תמונה שאני מחזיקה בידי רואים את אבא שלי וחנה נוטעים עץ. הם בגינה של חנה, לידם כלב זאב, כלב שהיה שלי, בול, עם הרצועה האדומה שקניתי לו, עדיין צעיר. לפי הכלב אני יודעת שגרתי ביפו באותה תקופה והייתי בת 28.
חנה לבשה חולצה לבנה, גופיה מפלנל כזאת שלובשים מתחת לבגדים ובשום אופן לא מעל, הבגדים שלה מריחים לי כמו אחרי אשפוז, השיער בקוקו, לא כל כך מטופח. לפני שהכול התחיל, היא הקפידה להיות יפה, גם כשהיא בבית, או בחצר.
חנה וגם אבא, יושבים מכופפים, קרוב לאדמה עליה נטעו עץ לימון צעיר. יש עוד שתי תמונות, בהן הם נראים נושאים יחד את העץ הצעיר בתוך הכד שלו. אני הצלמת, לא רואים אותי מתרוצצת סביבם, מנסה לתת לרגע הזה משמעות, לעזור להם לראות מה שאני רואה: אבא ובת נוטעים עץ באדמה, מצמיחים, בריאים, ממש לחיים סמוקות, וורודות כתפוח, שפע בריאות.
כמה כעס עולה בי בתוך המילים הללו, בריאות, פפפפ, איפה הם ואיפה בריאות, נזכרת בלילות הארוכים שבילינו בבית החולים. המסדרונות החשוכים, חדרי ההמתנה שיש בהם שומרים- אחד חמוש והשאר, צוות במדים, או שלא במדים, ודלת אחת שמובילה לפטיו.
מצחיק, המילה פטיו עם הניחוחות שלה הירוקים, ואילו כאן, מובלעת עם שמיים, צמחים של מדבר, ספסל והמון בדלי סיגריות ומסטיקים שהפכו לאבנים קטנות. מידי פעם צליל של מפתחות, צרורות מקרקשים, לכל דלת מפתח וכל המפתחות אצלם. ואצלנו? אצלי ביד היד הרכה של חנה, הכי רכה במשפחה.
כשאני מסתכלת בתמונה אני רואה כמה היא יפה, חנה. יש לה עיניים כחולות זורחות ועור שזוף, מתוח על גוף מושלם והמון חברים וחברות. כשהייתה בת 16 אימא שלי פחדה מבושות, קיוותה שתתחתן, בבית של אמא שלי בנות שמרו על השם שלהן בכל מחיר, על הכבוד, על הצניעות. גם אבא שלי פחד עליה, ניסה בכל דרך לעצור אותה, ריתק אותה לבית, היא ברחה, אסר עליה להיפגש עם ההוא והיא נפגשה.
היה לוקח אותה אל חדר השינה של ההורים, סוגר את הדלת אחריו, והייתי שומעת אותה צועקת כבל פעם שהגיעה המכה, מעבר לדלת הזכוכית החלבית. יש לי טריק, היא צחקה ואמרה פעם לבת דודה שלנו, גם היא חנה, רק המכה הראשונה כואבת...
בחרתי תמונה שבה אבא שלי וחנה נראים בקושי, יושבים עם הגב למצלמה, ככה יותר קל לי, הם לא צפויים. אני רואה אותם שפופים אל האדמה עומדים לחפור בור כדי לנטוע, כל כך דומים. אם מישהו רק היה טורח לשתול אותם, כדי שיוכלו לגדל שורשים בעצמם. אם הייתי אני מציירת אותם, הייתי מוסיפה להם קצת צבע חום של אמא אדמה.

בדמיוני חנה אחותי עומדת בתוך נקיק צר כשמכל צד שלה לוח טקטוני, שבר בין שתי יבשות, בהתחלה האדמות זזות ונוצר סדק קל, אחר כך התנועה מתחזקת, הסדק גדל לשבר, אני מכירה את השבר ההוא. הייתי בדיוק מעליו כבר כמה פעמים. אחותי רגישה מדי, לא כמוני.
כשחנה הייתה בהתקף, היא הייתה ממלמלת, והעיניים שלה כמו ב"מוגלי" עם הנחש המהפנט, מימיות זרחניות, אין בהן מרכז. הייתה עושה תנועות עם הידיים, מסמנת את עצמה, או את האויב, בצורות גאומטריות. היה נדמה לי שמישהי בכל זאת נמצאת שם בתוכה, כשהיא הולכת לאיבוד, שומרת עלי ועליה, לא יכולתי להאמין אחרת. האמנתי בכל פעם שהפעם היא תבריא. שריר לא רצוני, השריר של הלב, אין שליטה על הנאיביות.
באחד מהלילות הרבים שישנתי על הספה אצל אימא שלי בבית, כדי להיות אתה, התעוררתי פתאום וראיתי אותה עומדת לידי, עם חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, מחזיקה מספריים ענקיות. קמתי מהמיטה בבהלה, שאלתי בעדינות "חנה, למה את צריכה את המספריים?" בודקת את הכוונות שלה. "אני צריכה לשמור על עצמי, וגם עלייך", היא ענתה, אבל החיוך הנעלם לא עזר לי להירגע. "בואי נחזיר את המספריים למקום, אנחנו בבית הכול סגור, אף אחד לא ייכנס לכאן". אני קצת רועדת כשאני כותבת, האותיות מתבלבלות לי, בקלות אפשר היה לגזור אצבע עם המספריים הענקיות שגוזרים אתם בדים.
בית החולים בלע אותה כל פעם לתוכו, כאילו הוא אוכל משהו באי רצון, היא הייתה נעלמת, הופכת לעוד חולה, עם שמלה לבנה מכותנה שחוקה שעברה המון כביסות, פרועת שיער, עם עיניים חלולות, כאילו הדביקו לה כפתורים, במקום עיניים לחודשיים הבאים, עד שיחזור המבט הרך שלה, החריף, עיניים שיש בהן תמיד שאלה, כחולות, יפות. כשחנה איבדה את זה לא ידעתי דבר, לא היה ליווי מקצועי , ההורים שלי היו עסוקים בהתחלה בניסיונות להסתיר את הבעיה, אחר כך ניסו לעכל את הדברים.
במהלך השבועיים הראשונים לאשפוז, הרשו לנו רק להתקשר, היא במחלקה סגורה, הייתה הסיסמא שעם השנים הייתה אישור למנוחה, בשבילה ובשבילנו, עד שבשנים האחרונות היא מבקשת להתאשפז בסגורה, זה המקום היחיד שהיא מרגישה בו בטוחה כשהמצב שלה מידרדר. כשעברה מחלקה, הסכימה המפלצת שנקראת אבארבנל, להראות לי את אחותי, נראה שנדרש זמן לה להתייפות, לתקן את האיפור, לשפץ קצת את חנה לפני שמראים אותה שוב לקהל.
"חנה, איך את מרגישה?", היינו מנסים בעזרת השאלה להראות אמפתיה, ובמקום זה מרחיקים אותה. "איך את מרגישה?", את שם, בקצה החדר.
והיא מהנהנת עם הראש, כל העוצמות שהיו בה בהתקף נעלמו. משהו מאוד רך, מימי ואטום כמו כד זכוכית יפה, שהפרחים בתוכו רק מתחילים לנבול, ויש ריח עדין שמזכיר לך להחליף את המים. עוד חודש היה עובר, והיא הייתה יוצאת, מתחילה מחדש, בהססנות, מתרגלת לבית, לילדות, אחר כך מוצאת עבודה, או חוזרת לעבודה שעזבה. אנחנו מסתכלים בה בהמון עיניים, לראות מה היא מצליחה להיות, האם היא "חוזרת לעצמה" ביטוי שאימא שלי אחראית עליו, שהתרוקן מתוכן עם השנים. לפעמים הייתה חוזרת לשגרה מהר, עצמאית, מחזיקה מעמד, והיו מקרים שחזרה לבית חולים, מסתבר שההתקף עוד לא לגמרי נעלם, או שמשהו, או מישהו, כשעוד הייתה נשואה, בחיים בחוץ, דוחף אותה מהר חזרה, לשיגעון.
ליזי את אוהבת אותי? חנה שואלת כמעט בכל פעם שאנחנו מדברות למטה בגינה על קפה, על מה היא מרגישה, ומה אני מרגישה. חיבקתי אותה לפני יומיים, כן אני אוהבת אותך. אני בטוחה שהיא שואלת אותי גם "את אוהבת את עצמך?", כי לפעמים זה לא נראה.
אני שבה להביט בתמונה שם אבא שלי נראה עדיין מביא משהו ממנו לילדים שלו, לחנה. הם שם ואני לא, משהו בי רוצה לקפוץ לתוך התמונה. רוצה להיות אתם קרוב, רוצה גם לנטוע את העץ. תמיד אני לבד.
ביום כיפור, כשהייתי בהריון עם מיכאלה, אורי היה עם אבא שלו אצל סבא וסבתא בבת ים, אצלם אוכלים ושותים ורואים טלוויזיה. יום לפני, אבא שלי התקשר וביקש לישון אצלי, במהלך החג. מאז שההורים שלי התגרשו לא בילינו יחד אני והוא יותר משעה, לא ידעתי מה לענות לו אז הסכמתי.
יומיים לפנינו בלי שום דבר שיסיח את דעתנו, סבתא שבשמיים, שמרי עליי. ישבנו במקומות קבועים, אני בראש השולחן, הוא לצדי, יומיים שלמים של כיפור. כרגיל הוא מעשן , דווקא לא כל כך הרבה, כרגיל מטביע את השקט בסיפורים, לא כל כך מעניינים. אבל כשמגיע החימר לשולחן מתעוררת שיחה אחרת, עכשיו המחשבה שלו נוסעת בזמן ואני הטרמפיסטית: "במרוקו, בפסח, קיבלנו כל ילד כירה וסיר מחימר ופחמים בתוך הכירה." אני קופצת ממקומי, מרוב שמחה על ההזדמנות.
לא אני אפספס הזדמנות פז כזאת, דוחפת לו ליד, כמעט פיזית, פיסת חימר, "נו, נו, תכין אחת כזאת." הוא מסרב וכמו מארחת טובה אני מתעקשת, ממש מכריחה אותו, לנסות לשחזר את הצורה, "ובסיר היינו מבשלים, כל ילד לעצמו, אפונה, ירקות ובשר," הוא ממשיך לספר.
"תכין, כדי שאני יוכל להראות לאורי", אני מותחת חבל בינינו, דורכת במקומות שאין לדעת מה יעלה מהם, אדים של געגוע, חיים שלמים של כמיהה, של הילד הזה שהוא אבא שלי.
לרגע הוא מזכיר לי את אורי שלי, כשהוא מתחיל לכייר, מהצד הסתכלתי בערגה על הידיים שלו שעובדות כל כך יפה ובתואם. התנועות הזריזות המוכרות, האצבעות האהובות ששיחקתי בהן בילדותי, כל אצבע נראתה לי אז כמו יד בפני עצמה. לאברהם יש 'ידי זהב' שמעתי כל כך הרבה פעמים בחיי.
כאן הוא המתחיל ואני המנוסה, הנה לנו סוף סוף חומר שהוא בקי בו פחות ממני. התנועות שלו מזכירות תנועה של אישה זקנה שלשה בצק כל חייה, אבל אנחנו לא אופים או מתקנים, אין לנו מטרה להגיע אליה אלא רק משחק והנאה, הלב שלי מתרחב ברגע קסום. הוא הילד ואני האמא, בלי להתכוון מצאתי פתח בחומת שריון הצב/האב. החומה המוכרת עד כאב משנים של ניסיונות וגם מתוכי פנימה. כשהבאתי את גוש החומר לשולחן ניסיתי להקל על עצמי, לאחוז במשהו, להתנתק. בינתיים מהחומר שבידי נוצרת דמות קטנה של גבר עם זקן וידיים בכיסים. והוא אומר, "יצא לך יהודי גלותי". כמעט נעלבת, אני מבחינה בהתפעלות בקול שלו. כרגיל כשהוא עובד עם הידיים מתחיל לזמזם שיר של חווה אלברשטיין, "עם כתם על המצח" עכשיו מגיע תורי להתפעל, אני שואלת והוא מספר את סיפור השיר, איך ההוא, שהלך לקנות סוס במאה רובל, חזר עם שני ניגונים, כל ניגון בחמישים. "כמו הצרצר …" אמרתי.
הוא מסיים לכייר כירה קטנטונת עם ארבע רגליים ו"שיניים" על השפה, ולא מתפתה להמשיך ולכייר גם את הסיר, מתנצל, הם כנראה עבדו עם אובניים, זה היה יפה יפה. שתיקה השתררה הוא לא מסכים להמשיך. הקסם פג, אבל לכמה רגעים אבא שלי, הנמלה העמלנית, הסכים לשחק אתי בשטויות בכל הרצינות. אני רוצה עוד אבל סולחת.
כשהוא מספר על מרוקו, אני שומעת את הטון המתנגן, צבוע בצבעים עזים, תכלת וצהוב שורף. כשהוא מספר על הזמנים בארץ הקול הופך להיות קצת מאולץ, המילים מדודות.
הטקסט כתוב בלי פסיקים ובלי נקודות. לפעמים יש המון פסיקים והנקודה יושבת לה בנחת במקום שעצרתי, בלי להגיד כלום. אני יודעת שלא קל, אין איפה לנוח. רק ככה אני יכולה, דרקון ענקי חוצה את המחשבה שלי משאיר אחריו שובל של מילים שעלי לתפוס, אין לי זמן לשמור על הכללים: נשימה קטנה, פסיק, נשימה ארוכה וסיום. נקודה. אחר כך אני שותקת ושוכחת.
המחשבה שלי נודדת לאח שלו, מאיר. הדמות שלו מתרוצצת אתי לכל מקום וחלקים ממני שנשארו שם מתחילים לספר לי את הסיפור שלהם. הם, הדודים כולם דומים: אבא שלי, דוד דוד ודוד מאיר . דומים בעוצמות שלהם, דומים בקול שלהם הגוף שלהם החזק והעיניים שלהם חומות וחודרות יש ביניהם תמיד תחרות סמויה מי יותר חזק. הכל מתקשר לי אל המוות ההוא.
ביום שסיימתי לכתוב על המוות של הדוד שלי, על הסמים שהרגו אותו, התביישתי. רצתי החוצה להביא מרווה והבערתי, לטהר את האוויר בחדר לפני שיבוא הבן שלי וינשום את האדים הרעילים האלה. הבערתי מרווה וסובבתי את העשן סביב הגוף שלי קודם ואחר כך סביב המחשב ובכל החדר.
המחשב פתוח ואני מתיישבת ופותחת את הקובץ עם התמונה. במבט שלי אני שמה לב לעיניים הלא ממוקדות, בילדותי הייתי מקפידה לא להעליב את הכיסאות והשולחנות. אני מחזיקה חוטים שמחברים בינינו, בין חנה, אבא שלי ואני.
כשהייתי נשואה טרייה, עדיין לא אימא, נפגשנו כמה חברות לחגוג יום הולדת ליעל בבית שלה בכליל, היה חורף והאש בערה בקמין. ישבתי בצד, בין כריות רכות ונוחות עם ספר והן ארבעתן הביאו קוק וחגגו בשולחן בפינת החדר.
אני כותבת ומרגישה את העצמה של הרגע ההוא. החברות הכי טובות שלי בחברותא, צמודות אחת לשנייה, מצחקקות ושותפות קרובות כל כך ואני בצד ותחושת ניצחון ממלאת אותי. שלווה גדולה, מאושרת במקומי, נהנית מהצחקוק המטופש שלהן, אין בי רצון להיות חלק מזה, משהו בי ממשיך לגנות את זה ועם זה נינוחות מתפשטת לי בגוף, הן כאן, נשים חזקות כל כך, אני סומכת על כל אחת מהן כמו על סלע , דבר לא יקרה להן, הן יכולות להשתעשע, זה לא יסיט אותן ממסלולן, עליהן אני יכולה לסמוך, הן חזקות מזה.
האם אני חזקה מזה? השאלה שעלתה בין האחים מטרידה גם אותי
     מי יותר חזק או מי משפיע על מי
     אני או החומרים האלה
     אני או איתן
     אני או אלוהים?
ומה אם הייתי יותר חזקה, אם רק היה לי יותר כוח השפעה הייתי שולפת אותו מתוך זה ברגע שהייתי רואה את הקושי שלו הייתי מצילה את הדוד שלי מאיר
     הייתי מתעוררת בלילה ומצילה אותו
     מתעוררת לעשות פיפי ואז קוראת לו מבחוץ ומעירה אותו
     לפני שהוא שוקע במים
     אולי פותחת את הדלת בכוח
     כמו עם אחותי הקטנה
בבית של לימור ברחובות אנחנו יושבות בקצה השולחן הגדול, לפני כוס תה ואגסים חתוכים יפה. היא מרימה את הראש מהמחשב שלה ואומרת לי שהחומר שכתבתי ממש טוב. המילים שלה מפחידות אותי, צמרמורת של קור מקפיא ואז חום עולה אל הלחיים שלי .
בדרך חזרה מרחובות לבת ים אני שומעת בראש את המשפט: "מה בסך הכול עשיתי?" אני שומעת את עצמי ומתערבב לי עם הקול של אורי, "אבל לא עשיתי כלום...".
בחדר הקטן שהוא סלון ומרפסת אני יושבת מול המחשב והאור שנכנס דרך החלון מסנוור אותי, אור רך של חורף, אני מסיטה את המסך בכיוון ההפוך. בבית כל היום המחשב פתוח, השיח הפנימי ממשיך בין הכלים והכביסות. מידי פעם אני עוברת על הטקסט ובודקת שבכל פסקה יש נושא אחד ברור, לא יותר. הכלל היחידי שלמדתי מהמורה לספרות.
איך עושה כבשה… איך עושה כבשה? הוא היה שואל כשנכנס לכיתה וכולם היו מתחילים מה מה... כל אחד בחר לעצמו קריאה של חיה: היו שם סוסים ופרות, וכשהייתי קוראת בקול גדול קרררררה קרררררה. הוא היה מתגלגל מצחוק, וסוחף אחריו את כולנו. אחר כך היה שולף מחברת כתובה בכתב צפוף ומקריא מתוכה את תוכן השיעור, מדי פעם עוצר ושואל אותי את הבנת את זה עליזה? מידי פעם כשעצר ושתק, הכיתה אמרה במקומו, את הבנת את זה עליזה?
כן, הבנתי, שאפשר לעשות דברים אחרת… שאפשר לסיים תואר שני עם שליפים כתובים קטן קטן על טיפקס. בלי להתאמץ אני רואה את שני ההורים שלו מאחוריו... האמא מנגבת לו את הרוק שהיה מתיז על התלמידים של השורה הראשונה, והאבא שומר עליו שלא ימעד.
בערב, מתוך אחד הספרים הישנים, אני קוראת לאורי שיר סיפור כתוב בחרוזים. אני מקריאה את השורה האחרונה: "כשאני חוזרת מהדודה אז אימא תמיד שואלת: היית ילדה טובה? היית ילדה טובה?" אחר כך כשאיתן מעיר לאורי, על החדר המבולגן, אנחנו מסתכלים אחד על השני ובשקט אומרים, "היית ילדה טובה? "
אורי דורש שייראו אותו בכל מחיר, הוא עושה כל כך הרבה רעש, ממש הוריקן, ובבית הספר האנתרופוסופי אין קצוות הכול עגול. ממליצים לי על כל מיני טיפולים שיעזרו לו לאסוף את עצמו, ואני לא תופסת… מה פה צריך לאסוף? אולי דווקא לשחרר, אבל אין לזה סוף. יש לו קושי, אבל אין לי מילים להבין את הקושי, לא רוצה לכפות עליו דרך שאני לא מבינה.
כשהייתי בכיתה א, באסיפת הורים של סיום שליש ראשון בתעודה קיבלתי הכול א, מלבד התנהגות ג, טקטיקה של מורה רבת ניסיון. הילדה מאוד מאוד נבונה, אורו עיניה של אמא שלי, "אז יש לה תקנה?" כן, כן, כן, אם היא רק "תתנהג יפה".
אמא שלי, יודעת את נפשי, קונה אותי עם הבטחה, "תמורת כל תעודה טובה תקבלי מתנה", "מה את רוצה?" "הנה הגיעה הישועה מהדלות, מצאתי דרך להשתמש ביכולות שלי, אני מביאה תעודה ומקבלת מה שאני רוצה, מה שאני רוצה! "אני רוצה את הטלפון שאפשר לדבר אתו מחדר לחדר" "טוב את תקבלי".
בסוף שנה, אימא שלי דוחה אותי בכל מיני אמתלות "כשתגיע המשכורת, בשבוע הבא..." לאט אני מרגישה איך זה חומק ממני. החופשה נגמרת והמתנה עוד לא הגיעה. שנה חדשה ואימא שלי לא מפסיקה את המשחק הנוראי, שוב מבטיחה כי הפעם, היא כבר מזלזלת בי שהרי כל תנאי חדש במשא ומתן מתקבל. אני מסתכלת בטלפון אחר כך עשרות פעמים בחנות, בהתחלה בביטחון שעוד מעט אני אפתח את האריזה ואחזיק בידית היפה, החלקה, אצמיד אותה לאוזן ואוכל לשמוע מישהו שנמצא בחדר השני, כמו קסם, משחק אמתי.
בכיתה, ניסיתי כל כך חזק להצליח, שזה הפך עם השנים להרגל, לנחש את המורה, לענות לה את התשובה שהיא רוצה, לפעמים הייתי עונה עוד לפני שהיא שאלה.
באחד הימים ההם כשהיינו ילדות, אחותי איריס ואני שיחקנו "מלחמה". איריס ניצחה ושרה שירים שהיא המציאה בקולי קולות. מידי פעם היא שרה את השיר, I AM POPAY THE SAILOR MAN' מהטלוויזיה, ועוותה את השפתיים כמו פופאי מולי, מקניטה אותי. "אימא!" קראתי לעזרה.
"היא צוחקת כמו פופאי" איריס הצביעה עלי, "תחייכי רגע" אימא שלי ביקשה ממני והפנים שלה התכווצו בבהלה. היא התחילה לחלק הוראות לאיריס ויצאה מיד מהבית גוררת אותי אחריה, לבית חולים.
נגררתי אחריה במונית לבית חולים, לא מבינה מה העניין, שום דבר לא כואב לי, אני רגילה לכאבי ראש, בגלל חוסר הדם, אני לא חולה! אמא שלי אף פעם לא נוסעת במונית, כנראה שמשהו ממש דחוף.
הרופאים אמרו שהיה לי שבץ קטן, די נדיר בגיל שלי, "האם קרה משהו חריג לאחרונה בבית?" הם שאלו, "לא, שום דבר חריג", אימא שלי ענתה. מה היא חשבה שם? בטח היא הבינה שצריך לשמור עלי, כנראה שביום ההוא קיבלתי את התגית "שביר", נא לא לגעת.
אני קמה למטבח ומרימה את המכסה של הסיר, מערבבת למרות שאין צורך, מריחה את השעועית, עם העגבניות, השום, והפלפל, שוטפת כמה צלחות, נהנית מהזרימה של המים, ומכינה לי חלב חם עם תבלינים. תמיד כשלא הרגשנו טוב, אימא שלי הייתה מציעה ברוך, להכין לך חלב חם?
התבלינים, הג'ינג'ר, והקינמון, מעודדים אותי ואני חוזרת אל המחשב, מזיזה את העכבר, להאיר את המסך כדי שאוכל להמשיך לכתוב. הרופאים שאלו, "אולי הילדה הייתה במתח?" "לא, ממש שום דבר" היא עונה, ואני קוראת ומחשבת לעצמי, הייתי בגיל תשע, אחותי הבכורה, חנה, הייתה בגיל 14, בדיוק בגיל שהתחילו "הצרות" אתה.
הם שלחו אותה לפנימייה, והיא ברחה משם, סיפרה שהיא בת מאומצת, ברחה מעבר לגדר. היא כעסה עליהם, עד היום היא כועסת, על שניהם, שלא הצליחו להכיל אותה, אולי אפילו שברו אותה, בניסיון ליישר.
אני זוכרת זיכרון עמום של הנערה שהיא הייתה, הצחוק המשוחרר, העוצמות שלה. העוצמות, כשהייתה כבר אישה והייתה מתפרקת, כמה תנועה הנפש שלה ביקשה. היא מזכירה לי יריעת בד גדולה וצבעונית, מפרש שנמתח עם תנועת הרוח. עד מתי יחזיקו החבלים את היריעה? יום אחד הרוח הנושבת תהיה חזקה מידי ויריעת הבד היפה תשתחרר, תעוף עם הרוח, קטנה יותר ויותר עד שתיעלם.
אם רק היה אז בתוכנו איש חכם, חזק, כמו האינדיאנים היפים שיודעים להחזיק בחבלים בתנועות יפות, מיומנות, לווסת את הרוח, כדי שהתנועה היפה תמשיך בעדינות, קשורה בחבלים חזקים אל ארבע קצוות: אדמה, מים, רוח ואש.
כל השכונה הכירה את חנה אחותי. כשנכנסנו איריס ואני לבית הספר הילדים הגדולים נתנו לנו לעבור בשער בלי להציק, "היא אחות של חנה ביטון".
"שום דבר מיוחד עם הילדה", אימא שלי אמרה לרופאים, ואני המשכתי לחלום בהקיץ, משחררת שליטה על חצי חיוך שנופל למטה, בקו עקום. במשך חודשים ארוכים, פעם ביום אמא באה לכתה, מקפידה לחבוש לי את משקפי השמש הכהות של אבא, לשמור על העין שלא נעצמת.
אמא שלי ואני הולכות יחד ברגל עד ליפו, לפיזיותרפיה. במרפאה מאוד שקט, שקט שאני כמעט ולא מכירה. אני יושבת שם עם מנורה כחולה על הפנים והאור שלה כל כך נעים לי. מידי פעם אימא שלי מבקשת תחייכי, בודקת אם הכל עבר, רוצה כבר להיפטר מהצורך להתעסק בי ולחזור לעבודה. עד גיל שש עשרה אני זוכרת את עצמי בודקת מול המראה, לראות אם זה חזר, מתעכבת על תנועת הגבות, לבדוק שהכול סימטרי.
פעם בשבוע אני נוסעת לרחובות, לפגוש את לימור המנחה שלי ולפני הפגישה אני מזמינה לי קפה באחד מבתי הקפה בהרצל שמזכירים לי בבת אחת גם את תל אביב, וגם את אנשי הצפון, שם יש זמן בשפע.
בזמן שאני שותה את הקפה אני כותבת : צומת עצבית, מכוניות נוסעות, בכוון אחד, כאילו הן יותר מוחשיות מהאנשים, צבעוניות יותר, ברורות יותר בצורתן, בקווים המרכיבים אותן, ובכל זאת, כל דמות ניתן היה לצייר בכמה קווים מהירים, לו הייתה בידי היכולת, לרישום. לכל דמות שעוברת כאן, שלא כמו המכוניות, הסתמיות, יש אמירה, יש גם תחליף. מה שמרכיב את התמונה של הילדה שעוברת מולי, בשמלת טורקיז, וקוקו ארוך, ארוך, בסנדלים פשוטים, תנכיים, אותם מרכיבים, יוצרים גם ילדה אחרת, במקום אחר, יגידו, איך את דומה ל..., איך הוא מזכיר את ..., ופה ממול עובר אדם, כמו מישהו אחר, אותה פדחת שעירה במקצת, בדלילות. אצל השוטרת הזריזה שחוצה את הכביש, המרכיב העיקרי - כוח, רוחב כתפיים, קוקו אסוף, בעיקר כשזה נראה מאחור: בר – החלפה. כשרואים את הפנים, יש בזה כבר משהו מושך, מעורר, מפתה, מקשר, מזוהה, בעיקר מזוהה, אני נקשרת למראה, אפילו לרגע חולף, עד שתעבור כעת את הצומת, נושף עשן סיגריה, או מלחח בעדינות את השפתיים, כבר אנחנו מכירים, קיימת בינינו ידיעה, אני יודעת מי אתה... נרקם סביבך סיפור. המכונית החולפת, הסיפור שלה מאוד מוגבל, האם נבנתה באהבה ותשומת לב? האם כעת אהובה ומטופחת, מה גילה, האם היא מהירה וקלה? עובר בחור להרף עין, אוכל מתוך שקית נייר, ההוויה שלו גדולה, גבוהה ממנו, משהו בו פתוח, זה ניכר גם במבט העין התמים, אותו יהיה קשה להחליף, אין ממנו הרבה, אחריו נשאר אוויר חרוך קמעא, ההדהוד של התנועה שלו רטט עוד כמה רגעים אחריו והתודעה שלי מיאנה לשחרר את המראה המלבב, רציתי שיחזור שוב על ההליכה המשוחררת, הנפילית, כבדרך אגב, שלו. כבר הצומת מלאה באנשים חדשים, שמחים במפגש, מעצבים בתנועתם צורות במרחב, שמלה שמייצרת מרכז, וסביבה קוים נפגשים ומצטלבים. במרחק קטן איש מבוגר מאלף את האוויר סביבו להאט כך שמרגישים את האדמה שהוא דורך עליה.
אני כותבת והכאב מאחורי הראש כבר בחצי השמאלי, מתגמד והולך, הלחץ משתחרר: התחברתי לצינורית, שלימור מסמנת בתנועה מהירה וחזקה צינורית המחברת אותי אליה ,לאלוהימה, זוכרת? אני צוחקת עם עצמי. זה זר כל כך לחיי היומיום, המניירות של לימור האמנית, אני מסתכלת על המילה אמנית שמזכירה לי את המילה שאמנית, שגם היא נאמרה בינינו, אני שומעת עכשיו ג'אניס ג'ופלין as we discovered on the train Tomorrow never happens
שסיימתי צבא גרתי בתל אביב, הייתי נוסעת או הולכת ברגל מדרום העיר לאלחריזי, אל המורה שלי לציור ופיסול. נכנסת מארלוזורוב ההומה, דרך הרחובות הקטנים, הולכת בעקבות הריחות הטובים של הגבס והצבעים, של אוויר של מרתף נקי ומריח מאבק של אבנים לבנות ויפות, בכל מיני שלבים של פיסול.
אז כבר לא היה מפסל, כמעט, רק מצייר את הציורים הצבעוניים שלו צורות פוגשות צורות. הייתי לוחצת על האינטרקום, בהתרגשות רבה, לא מאמינה פעם אחר פעם שהדלת אכן נפתחת בפני, למעני, מסתכלת לצדדים לראות אם מישהו מסתכל עלי, בטח יגרשו אותי תיכף, קול קטן בתוכי אומר. במבחן כניסה לבצלאל, בתוך אולם ענקי עם המון סטודנטים ישבתי על הרצפה כשסביבי פרושים ניירות גדולים ובידי מקל במבוק שג'והן הכין בשבילי, וקסת של דיו. אחר כך הזמינו אותי שוב, לראיון אישי. מאחורי שולחן רחב ישבו שלושה מראיינים, והמורה עם השיער השחור החלק, צעיר יחסית, שאל בטון תקיף, , "אבל מה היא בעינייך אמנות?"
אמנות היא משחק לאנשים עשירים ומפונקים כמוך… כמעט עניתי לו. אצלי בתוך הראש ילדה קטנה אמרה "ג'והני, הצילו, למה הוא תוקף אותי?" למה הוא לא מדבר אלי ברכות כמוך? די, שיעזוב אותי כבר.. כשהסתיים סוף סוף הריאיון, יצאתי מבוהלת משאירה אותם מאחורי הדלת נושמים בהקלה, תודה רבה. אצלי ההקלה נמהלה בבהלה.
פעם שניה שירושלים נטשה אותי. פעם ראשונה החלום נגוז בבויאר. הייתי אז בת ארבע עשרה, סיימתי בית ספר יסודי, והפנו אותי אחרי מבחני מיון, לפנימייה של ילדים מחוננים בירושלים. אחרי חודשיים אבא שלי רב עם המדריך הראשי והוציא אותי מהפנימייה, "אתה חושב שאתה מחליט על הבת שלי?" הוא צעק עליו.
האלימות בבת ים חודרת את הכול, את השפה, את הנשימה, עם העשן סיגריות ששורף את הפנים, אני פוחדת מהמקום הזה, פוחדת מליזי שתיוולד פה, בבית שנמצא על השביל של אברבנאל. בגינה שמתחת לבית רק אימא חד הורית, במעגל של הנדנדות והחול. מי שיש לו אבא לא גר כאן, גם חתולי הרחוב שהשכנה מאכילה פה, כולם פצועים או בעלי מומים.
לא מזמן, כשאיתן עזב את הבית, וגיליתי שיש לו מישהי... משהו נורא קרה, מה הוא עשה לי... המוח החריף שלי שאל למה התחושות כל כך חזקות? כמו רעש מחריש אוזניים שלא מאפשר לחשוב. אני חייבת למצוא הסבר הגיוני, מניח את הדעת. אבל הדעת לא מוצאת מנוח.
כשאני באה לאמא שלי, היא מסבירה לי: ככה הם הגברים, זה לא קשור אלייך, כולם כאלה. אני יודעת שזה לא נכון, אבל איתן כזה, ואל לי לחשוב שאוכל לאהוב אותו.
המילים שלה מתרוצצות לי בראש, חוזרות על עצמם. מרגיעות אותי. ומולם אני שומעת את המשפט מהקורס בנסים: "סבלנות אין קץ מובילה לתוצאות מידיות". לאהוב תמיד אפשר...
אני יושבת על כיסא, ואין מסה לגוף שלי, המולקולות רוצות להתפזר, להשתטח על הרצפה, לחזור להיות חומרים כימיים, לוותר על התודעה. הדמיון שלי משתולל כדי למצוא נקודת מבט אחרת שתוציא אותי מהייאוש, והמילים קולחות: להיות מי שגילתה את מה שהיה וחייבת לספר, להשיג את האמת.
אני מתלבשת ויוצאת, מקפידה שלא יוצאת לי החולצה מהמכנסיים, ושהנעליים נקיות. הולכת בשביל עד החצר של יעל החברה שלי, כמו ההיא מהתנ"ך, אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא והביאה שקט על ישראל לשבעים שנה.
בכל זמן בחיי הבוגרים, יש לי חברה בשם יעל, כשאחת נעלמת מגיעה חברה חדשה יעל. עד עכשיו שלוש התחלפו, כל אחת בדרכה לא נפלה במסירות ובתעוזה מיעל הראשונה מהמקרא, הולכות עד הסוף עם מה שהן מאמינות בו, מתחייבות. אני מנסה להקשיב למי שהן, ללמוד מהן. השמים מזהירים בחצר של יעל, מעל עצים מכל הסוגים, "לא כמו בגליל, איפה שגדלתי", היא אומרת "שמה כל העצים הם אורנים, או ברושים."
דיברנו על החלומות שלנו ועל המציאות ועל הקשר ביניהם, ויעל אמרה: "יש את הספר שאת כותבת", בהתרגשות. הסתכלתי בה במבט סתום, כזה שבעקבותיו שתקנו שתינו. ואחר כך השיחה הסתיימה בכמה מילות פרידה.
בבוקר כשהתעוררתי שמעתי קול בתוכי שאמר "שום דבר לא מאיים עלי יותר!", "מה זה אומר?" אני שואלת, "השדים", אני עונה לעצמי האם אני אצליח? היום יום שישי, ה8 בפברואר, אני חוגגת ארבעים ושתיים.
אני נוסעת באוטובוס לירושלים ובדרך מתקשרת לחנה. "את יודעת שבקרוב הטקסט שכתבתי יתפרסם?" אני אומרת. "באמת?" היא שואלת. "כן, כתבתי על אבא, עלייך ועלי."
"על מה? על המכות?"
"כן, גם, וגם על השבץ שקיבלתי כשראיתי את המכות."
"את יודעת שלפני 8 שנים הפסיכולוגית שלי שאלה אותי 'למה את חושבת שהוא הרביץ לך?', אז אמרתי לה 'כי הייתי ילדה רעה'." והיא אמרה לי שאני בכלל לא אשמה, פשוט הוא לא ידע להתמודד אתי."
"אולי הוא לא ידע להתמודד עם עצמו, גם בזה את לא אשמה." עניתי.
"את יודעת לא ישנתי כל הלילה."
"למה?"
"מההתרגשות מהחתונה של עדי, וגם מהציור שסיימתי."
אני מכירה את ההרגשה. גם לי זה קורה. מה ציירת?"
"ציירתי שולחן של שבת."

fleche up   חזרה

nikibar.com
דף הבית